הכל התחיל כשהחבר הרוסי שלי מומו הציע לי ללכת למועדון חדש בו
הוא נהג לבקר בזמן האחרון.
"תבוא, אתה לראות זה משהו משהו" אמר לי בדרכו המיוחדת. "יש
הופעות של להקות חיות!"
העברית שלו לא משהו, אבל הוא פסיכופט, אז באתי איתו. מרתף קטן
בדאונטאון תל אביב, האווירה גותית אבל המלצריות רנסאנס.
עם זאת, לא ממש הספקתי להתרשם מהן. ברגע שהתיישבנו לכדה את
עיניי במה קטנה בקדמת המועדון, עליה ניצבה בחורה שחרחורת
מדהימה בבגדי עור הדוקים ומגפיים שחורים מבריקים. השוט שהניפה
שוב ושוב חזר ונחת על אחוריה של זברה כנועה שכרעה למרגלותיה,
בעוד הקהל מריע למחזה וזורק הערות סקסיסטיות תמוהות ("תורידי
את הפיג'מה בובה!") לחלל האויר.
"מומו..." לקח לי דקה שלמה להוציא את המשפט המורכב הזה מהפה,
"מ ה   ז ה ???"
"הופעות של להכות חיות, אתה כבר לשכוח זה?" התפלא מומו.

בטרם הספקתי לענות לו בהיסטריה, נגעה יד עדינה בכתפי,
ומשהסתובבתי חייכה אליי הבחורה הכי יפה בעולם.
"תגיד לי יפהפה שלי, מה בחור כמוך מחפש במקום כזה?" שאלה
במתיקות.
כמו כל מאצ'ו ישראלי אידיוט, גם השכל שלי עובד בניוטרל במצבים
האלה, וגם אני משיב ב"אותך". נדמה לי שגם הוספתי איזה "נשמה"
אחרי ה"אותך". הורמונים מעוררים בי לפעמים את היצר הערסי
הקדום.
בכל אופן, הבחורה קראה "השמיני", סימנה משהו בפינקסה והתרחקה
בתרועת ניצחון. משחקים מוזרים מאד יש לאנשים פה.
תרתי אחרי מומו שיעיף אותי קיבינימט מהמקום הזה, ומצאתי אותו
על הבמה בעיצומו של מופע ספאנקינג מרהיב עם איזה קואלה חינני.


אם אין אני לי מי לי.
פילסתי דרכי במועדון הצפוף, דוחף בגסות לפחות עשרה בני אדם
והיפופוטם אחד, והגחתי בפראות לאויר הדחוס והמחניק של תל אביב
המהבילה.
יש חלקים בתל אביב שנראים די מאיימים בלילה. החלק הספציפי בו
נמצאתי נראה כהכלאה בין הארלם לגותאם סיטי, רק קצת פחות נקי.
לא טוב. רע.
"של מי אתה, ילד?"
שניים-שלושה צעדים ממני, נשען על פנס רחוב מט לנפול, עמד גמד
עם חיוך של סרסור.
פשוט בהיתי בו. זה לא שלא רציתי לדבר, אבל לא הצלחתי לחשוב על
שום דבר שאומרים לגמדים עם חיוך של סרסור.
"אני יסדר לך לילה טוב", אמר הגמד בטון אבהי, ובנימה מעט
צרחנית יותר הוסיף: "טיפטיפ!"
ואז טיפטיפ באה. היא היתה פוזלת אבל עם בעיה קלה בלבד של עודף
משקל. גם היתה גבוהה, עם שיער שחור בהיר וצבע עור לא ברור. חוץ
מזה היא לא היתה מאופרת כמו זונה, ולא נראתה בכלל כמו קטקטית.
אם הייתי רואה אותה סתם ככה ברחוב הייתי חושב שהיא נגדת בחיל
תחזוקה. בעצם, סביר להניח שלא הייתי טורח בכלל לחשוב מיהי
ומהי.
בכל אופן, עכשיו היא התקרבה אליי בזרועות פשוטות, חיוך מזמין
ולחישה רכה: "בוא לטיפטיפ..."
מה קורה לעיר הזו? ככה סתם זונה נתקעת לך באמצע החיים?
"אני לא רוצה זונה!", אמרתי בנחישות של גור חתולים.
"אבל זונה רוצה אותך, מותק", היא לחשה בצורה די סקסית, אני אתן
לה את זה.    
אבל אני לא אתן לה שום דבר אחר. היא מוכרת את גופה בשביל כסף,
למען השם. כמה נמוך אפשר לרדת? (המשפט הזה יעלה אצלי לעולם ועד
חזיונות שלה ושל הגמד עוסקים בתורה שבעל פה).
אם לא אתן לה, היא תיקח לבד. ידיה עטפו את לחיי בעדינות,
ושפתיה נצמדו בתשוקה לאלה שלי. אני אפילו לא יכול לומר
שהתנגדתי, כי נכנסתי למצב קטטוני. היא גם הכניסה לי לשון והכל.
יהיה לי צורך בשפופרת שלמה של קולגייט כדי למחות את זכר הנשיקה
הזאת.

נמלטתי ממנה ברוורס, במהירות ובאלגנטיות שמייקל ג'קסון לא היה
מתבייש בהן. מה שכן, כשעושים רוורס בלי להסתכל במראה לעולם לא
יוצא מזה משהו טוב. איך שפניתי בצומת, התנגשו הנייקי שלי בגוש
חסר צורה על המדרכה, אותה זכיתי מיד להכיר מקרוב.
"היי דוד!", אמר האחיין שמעולם לא היה לי, "'סתכל לאן ש'תה
הולך!"
"אני מצטער", אמרתי לזוג העיניים האדומות ביותר שראיתי מימיי,
"פשוט הזונה הזאת..."
"כן כן, הזונה הזאת", הוא צחק, "תאמין לי, כולן זונות".
"נפלא", אמרתי, לא יודע למה.
"כן אח שלי", הבחור לקח את הקרבה המשפחתית בינינו צעד קדימה,
"הכל נפלא. החיים נפלאים. אלוהים גדול ויפה ומסוקס".
"נחמד", הנהנתי בנימוס, "אני אלך עכשיו..."
"כבר הולך אחי?", משפחתנו הקטנה והנרקומנית התרחבה באח נוסף,
עם עיניים פחות אדומות אבל יותר זיפים. הוא שאף משהו בלתי
מוגדר שבער בקצות אצבעותיו, והושיט לי אותו בהזמנה לנהוג
כמוהו.
"לא תודה, אני באמת ממהר", באמת מיהרתי לכל מקום שלא היה המקום
הזה.
"בחייך, משה, תשאר לשבת איתנו קצת!", ביקש האח הראשון, אבל לא
היתה לי שום כוונה להשאר, וגם לא היה לי שום מושג מי זה משה.
 
ברחתי מהם בספרינט מרשים, מזגזג בסימטאות בלי לחשוב בכלל לאן
אני רץ. לא היה לי אכפת ללכת לאיבוד, שזה די הגיוני בהתחשב בכך
שממילא לא היה לי מושג איפה אני.
באמת איפה אני. איפה אנחנו. איפה אנחנו חיים לעזאזל? הזאת ארץ
ישראל שלי (יפה וגם פורחת)? אי אפשר לזוז פה מטר בלי זונות,
נרקומנים או סתם חולי נפש? העולם נראה פתאום ביזארי בצורה
יוצאת דופן. ממש לא עולם שהיית רוצה לחיות בו או לקחת בו טרמפ
עם זרים.
בכל זאת לקחתי טרמפ.
דווקא לא רצחו אותי.
הנהג היה בחור צעיר, נחמד ביותר, שהתלהב מאד כשסיפרתי לו שאני
מדגמן למחייתי (הוא בסך הכל עבד בטלמרקטינג). מכאן גלשנו לשיחה
על שוק הבשר, וגילינו את חיבתנו המשותפת לישיבה מול הטלוויזיה
תוך זפזופ בין ערוץ הספורט לערוץ האופנה (כזכור, שנינו גברים).
היתה נסיעה מלבבת למדי.
לפני שנפרדנו הוא סיפר לי על מועדון חדש שגילה לא מזמן, עם
מוזיקה טובה, אלכוהול חופשי והופעות חיות של לסביות, והציע
שנלך לשם למחרת לתפוס קצת ראש. מובן שהסכמתי. מזל שיש עוד
אנשים נורמלים במדינה הזאת.