"שרונה", לחשתי בקול מתקתק, "נכון שאת אוהבת אותי?".
שרונה הסתובבה, ניפתחת מתנוחת הפינוק העוברית בה היתה והביטה
ישר לעיני. האישון הירוק שלה היה רך והיא חייכה. "כן" היא
אמרה. חייכתי גם אני ועצמתי עיניים מרוצה, מתכרבל בה בעדינות.
שרונה חיבקה אותי מלטפת לי בעדינות את הגב. שכבנו ככה מתחממים
זה מחומו של האחר. חשתי את עורה כנגד גופי וקיוויתי שנשאר כך
לנצח, במצב זה, ללא תנועה וללא דיבור.
שרונה ניתקה ראשונה מגע. היא זזה ממני, מזיזה יד שהתעקשה
להחזיק אותה והותירה אותי בודד. צינה פתאומית הגיעה אלי
כעננה, עטפה את גופי כשהבנתי שהיא באמת כבר לא לידי.
"שרונה..." המתקתי לעברה.
"אתה יודע איך זה..." היא ענתה לי בקולה הרך, מעט מתנצלת אך
עיקשת .
צפיתי בה: היא התלבשה, סידרה שערה מול הראי, משחה שפתיה באודם.
אחר ניגשה לכוננית, נטלה את הכסף מהמגירה העליונה, שמה אותו
בארנקה וחייכה אלי שוב.
"שבוע הבא, כרגיל?" שאלה כשניגשה לדלת ויצאה דרכה מבלי לשמוע
את התשובה.
"כן" אמרתי "כרגיל...". |