בגינה שלי הכל עכשיו פורח,
רגע לפני החום הגדול.
עץ הזית כבר בגובה של חדרי
ואני נושמת אותו כל בוקר.
הגינה שלי מלאה עכשיו בפרות
השזיפים כבר חצי אדומים
רגע לפני שיבשילו לעסיס מתוק
פרות המנגו קטנים ומפתים,
רק הגפן ממתינה לחום אוגוסט
בו תהיה סופסוף מוכנה להתיפות.
ועץ מושקה באהבה
עץ מלבלב ופורח
אולי בו יש מה שלי היה פעם, שמחה
עץ נגדע ונהרס
גזעו שחור ומיותם
פצעו נפער והוא ערום כל החורף.
בגינה שלי כל העצים עכשיו פורחים
ואדם שנגדע, היצליח בסוף כמוהם לפרוח
אחרי רגע אחד בו אבד הרצון
ואם גם לעצים יש רצון, הירצו להמשיך
או שישקעו אט אט, חורף אחרי חורף
יתנוונו וינמיכו קומתם עד המוות?
הגינה שלי יפה ומתפארת
פעם ידעתי ששתינו אותו אחד.
אני זו היא והיא זו אני
והצמיחה והלבלוב, המחזוריות וההרמוניה
קושי העונות והצמאון שבדרך מופלאה
מרווה ומסופק.
ואני יותר לא יודעת, לא יודעת דבר
קירבה יחידה שמושגת היא כבר לא לאדמה פוריה
רק לכאב המלווה אותי כצל לכל פינה
איך עוברים את העונות שוב,
את השקיעה המנוונת והקורצת
בפינות שלי אין שום פרות
רק ניכור ממית ביני לעולם.