'הדמות פשוט ישבה שם , לא הזיזה עפעף , מביטה לכיוון שלי בלי
רחמים , ככה סתם , בוהה בי עם העיניים החודרות שלה , הרגשתי
כמו איזה קופיף בכלוב שמציג את עצמי וחי רק בשביל שאחרים
ייהנו, הרי בשביל מה בדיוק אני זז עכשיו?
בשביל שחבורת ה-118 אנשים שיושבים מאחורי האדם הזה יהיו מרוצים
, למה אני צריך לספק רצונות של אחרים?
למה לנו בכלל לגרום לאחרים לשמוח , אם אתה כבר חי אז תישאר
בתוך הבועה שלך ומי שירצה להתבונן פנימה יצטרך לבקש רשות ..
כי בסך הכול תסתכלו עלי לרגע , אני המלך בממלכה הפרטית שלי ,
לא חייב דין וחשבון לאף אחד חוץ מלשאר העולם , קובע בעצמי
ולעצמי את החוקים ובסך הכול די מרוצה מהמצב הקיים , אז תאמרו
לי ,מה רע לי? אני צריך ביקורת מאחרים?
אבל זה לא נגמר ,הדמויות עדיין הסתכלו עליי ,מחכות שאני אפתור
להם את כל הבעיות , אני מתחיל להתרגז , המוח שלי פשוט מתחיל
לחשוב באוברדרייב ,המחשבות תוקפות אותי מכל כיוון אפשרי.
"גבירותיי ורבותיי , מלחמת העולם ה-3 החלה וההרגשה היא כאילו
יש מסיבה בתוך הפה שלי וכולם מוזמנים"
בסופו של דבר אני מתחיל להיכנע , המבטים שלהם מתחילים להיות
פחות מעצבנים אלה רגועים פחות או יותר .
אמרתי לעצמי - "טוב , הקופיף הזה עכשיו הולך למלא את מקומו
בחיים..."

ראש הממשלה עזב את רחבת הכנסת......