New Stage - Go To Main Page

ג'ניאל לוין
/
נפש תאומה

... הן הסתכלו אחת על השניה בעיניים גדולות ואדומות מבכי
ושפתיים מכווצות מתחת לנייר הסלוטייפ שהודבק עליהן.
שניהן, החברות הכי טובות, עמדו אחת ליד השניה, קשורות למין
קופסא גדולה שלא יכלו לראות כי לא יכלו לסובב את ראשן לאחור.
הן התעוררו רק הרגע וזכרו כל פרט קטן ומזוויע ממה שקרה שעה
קודם לכן אבל לא הבינו היכן הן.
החדר שמולן היה כולו לבן וריק חוץ מהרצפה, היא הייתה אפורה כהה
ומלאה בחפצים משונים. היו שם סכינים חדות, אקדח, חזייה אדומה,
ספר פתוח ובננה, בראשן לחפצים לא היה כל קשר אחד לשני או אליהן
אבל לפני שהספיקו לחשוב על זה בצורה צלולה הוא נכנס.
הוא היה גבר בערך בגיל 30. לא מזוקן במיוחד, עור מעט כהה ושיער
כהה ביותר. במצב אחר כנראה היו חושבות אותו לחתיך אבל הפחד
השתלט עליהן. הוא חייך אליהן חיוך לא נעים והתקרב אליהן מספיק
קרוב כדי שיוכלו לראות את הזיפים הקטנים על סנטרו.
הוא שאל אותן אם הן היו מסכימות לקיים אתו יחסים ברגע זה.
הוא שאל את זה בקול נעים, ידע שהן שתיים, הוא ידע שהן יתנגדו
ויצעקו אם יכריח אותן וכמה שהרגיש שהוא רוצה הוא היה חייב
להתקדם לפי הכללים שהציב לעצמו. שניהן נדו בראשן בהתאמה והוא
חשב לעצמו עד כמה הן דומות.
הן לא היו אחיות, ולא קרובות משפחה בכלל. הן היו החברות הכי
טובות ועשו הכל ביחד מגיל אפס. שתיהן היו מדהימות: לאחת מהן
היו עיניים ירוקות ולשנייה כחולות. לשניהן היה שיער שחור חלק.
הוא חשב את מי ירצה יותר, הוא ידע שלא יוכל ליהנות עם שניהן
ולכן בחר את השמאלית , זאת עם העיניים הירוקות, היא נראתה לו
קצת יותר יפה, יותר חטובה.  
"אם כך..." אמר להן בלחישה, "אצטרך לבחור אחת שתסבול יותר, וזה
חבל ".
הוא לקח את הימנית, התיר את קשריה אבל השאיר את נייר הדבק. הוא
השכיב אותה על הרצפה בעודה מתפתלת ומנסה לצעוק מבעד לנייר
הדבק. הוא הרים סכין אחת מהרצפה, אחת מהחדות יותר שיש לו, הרים
אותה ובעוד חברתה והיא צועקות בקול סתום מבעד לנייר הסלוטייפ
הוא חתך את ראשה בקו ישר. היא מתה מיד, ויחד איתה חברתה השתתקה
מיד והחלה לבכות. דמעות גדולות ומלאות זלגו על לחייה החלקות
מעיניה האדומות אך היא לא עצמה אותן. היא ראתה אותו חותך
לחתיכות את חברתה הטובה ביותר, את הנפש התאומה שלה. היא נזכרה
באירועים משמחים בחייה, היא זכרה איך הן היו הולכות באותם
הבגדים ושמות את אותו לק על הציפורניים, כשחשבה על זה הסתכלה
על אצבעותיה של חברתה, נפולות על הרצפה ואז הסתכלה על אצבעותיה
שלה, צבועות באותו לק שבאותו רגע נראה לה מזעזע. כולם חשבו שהן
תאומות. כבר לא.
כשהוא סיים, הוא לקח זרת אחת, צבועה בלכה סגולה עם נוצצים,
הראה אותה לאחת שנשארה ותחב את הזרת בכיס האחורי של הג'ינס
החדש שקנתה. הוא חייך אליה חיוך ממזרי - עכשיו היא לא יכלה
להתעלם מזה שהוא נראה טוב - ואמר לה בלחישה: "עכשיו, אולי
תסכימי למה שאמרתי לך קודם?" כשאמר את המשפט הזה התקרב אליה
לאט וכשסיים אותו היה ממש קרוב וליקק את אוזנה הימנית בקלות.
היא הייתה חזקה בנפשה ובחנה את האפשרויות שלפניה. אם תסרב לו
הוא יהרוג אותה או יאנוס אותה בלא הסכמתה. אם תסכים הוא יאנוס
אותה בהסכמתה, ואז כנראה יהרוג אותה בכל מקרה, בגלל ששתי
הברירות נראו לה לא מפתות במיוחד היא הנידה בראשה היפה להסכמה
ושיערה עף מעט על פניה.
הוא התאכזב מעט, הוא ציפה שהיא תסרב ותצעק ויהיה אקשן אבל היא
הייתה שווה את זה, הוא התיר את קשריה והשכיב אותה על הרצפה.
כשראה שהיא לא מתנגדת הוא הפשיט אותה מבגדיה ואנס אותה, היא לא
בכתה ולא צעקה ולא ניסתה אפילו. היא הרגישה את הזרת של חברתה
בכיס מכנסיה ונרעדה מעט. הוא הוריד את נייר הדבר בכאב ונשק על
שפתיה השורפות מעט ואז היא התחילה לבכות.
לאחר מכן הוא הרג אותה, בדיוק כמו את הנפש התאומה שלה. חתך
אותה באותו אופן. בהכל הן היו מותאמות, אפילו במוות.
אם הייתם באים לביתו כמה ימים לאחר מכן, מחטטים קצת במקרר
ולוחצים על הכפתור שפותח מגירה סודית, הייתם מוצאים צנצנת קטנה
ובה שתי אצבעות עם ציפורניים צבועות בלכה סגולה נוצצת.

שבועיים לאחר מכן הוא נתפס, הורשע ונכנס לכלא להרבה זמן.
כשיצא היה יותר מבוגר, ומאז הרבה נערות עם לכה צבעונית על
ציפורניהן נעלמו ומצאו את דרכן למוות. והפעם הוא לא נתפס.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 1/9/02 23:05
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ג'ניאל לוין

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה