הדבר היחידי שמקשר בין הבוקר לצהרים ולערב אצלי הוא ספסלים.
אני בן אדם עייף, אני מודה. וזה שאני גרה מטרים ואף קילומטרים
רבים מבית הספר שלי, מהעיר, בעצם מכל מקום לא עוזר. בכלל.
תנו לי לחדד את המשפט האחרון. אני גרה בחור. אף אחד מוכר לא גר
איתי בשכונה או אפילו בשכונות מסביב. ומכיוון שאמא שלי מאמינה
שאם אני אלך הרבה הרגליים שלי יתחזקו ואני אהיה בכושר מצוין
היא לא מביאה לי כסף לאוטובוסים או מוניות, היא אפילו לא מסיעה
אותי. שלא לדבר על זה שאין לי כסף.
אז מה נשאר לי? ללכת ברגל.

אבל, מכיוון שכמו שאמרתי קודם, אני בן אדם עצלן ביותר, אני לא
מתכוונת ללכת את כל המיליון קילומטרים עד הכיתה שלי. לא, פשוט
לא. ולכן, אני יוצאת מהבית או מהמקום שממנו אני חוזרת ומפעם
לפעם מתיישבת על אחד ממיליון הספסלים בדרך, הדבר היחיד שיש לנו
בשפע בשכונה. בניגוד לתחנות אוטובוס, שאין בכלל.
אז, כל יום אני מתיישבת לפחות לחמש דקות על ספסל מסוים ונהנת
מהפוגה של כאבי רגליים רגילים ומוכרים. זה כבר הרגל אצלי.
לפעמים אני מוציאה את הסנדוויץ' מבית הספר ואוכלת קצת בדרך או
קוראת קצת ספר. לפעמים אני מציצה בעיתון של מי שיושב לידי.
והנה, הגענו לקטע המעניין.

אנשים שיושבים על ספסלים הם אנשים מאוד מעניינים. ואני יודעת
עליהם די הרבה.
למשל, אף פעם לא תראו איש ממהר יושב על ספסל. כי הרי אם הוא
ממהר, אז למה לו לחכות על ספסל? אלא אם כן הוא מחכה למישהו.
ואם זה ככה, אז בכלל אין לו כוח לשבת. הוא פשוט מסתכל בשעון
והולך ימינה ושמאלה וחוזר חלילה.
ועוד דוגמה, ראיתם פעם הומלס ישן על ספסל? בסרטים זה תמיד ככה,
אבל במציאות כמעט ולא. רק אצלנו בשכונה כל ספסל שלישי נתפס
לגמרי כי איזה הומלס נרדם עליו. נחמד, אבל מעצבן קצת, לא?
ומה יותר מעצבן מהומלסים? איזה שני נערים בעלי עודף הורמונים
שמחליטים להתמזמז על כל הספסל כאילו אין מחר. כלומר, איך אני
אמורה לשבת ולנוח לי כשהם מתמרחים לי על הספסל, אולי זה לא יפה
אבל שילכו לאיזה חדר, אין להם בית שהם צריכים להתיישב בספסלים
שלי?
קרה לי לא פעם ולא פעמיים שהערתי הומלסים או צעקתי על שני
מתמזמזים מעצבנים. וקרה גם לא פעם שהם ענו לי ושאלו אותי אם
אני חושבת שכל הספסלים בשכונה שייכים לי. בדרך כלל אני עונה
שכן, מה, לא מגיע לי לפחות ספסל אחד משלי? לפחות אחד, שתמיד,
תמיד יהיה פנוי לגמרי? רק בשבילי?

בכל מקרה, סטיתי מהרעיון המרכזי.
לפני בערך שלוש שבועות התיישבתי לי בדרך אחרי הבית ספר ליד
איזושהי אישה מוזרה עם גב יותר מדי ישר. כמו בלרינה היא ישבה
לה. היא נראתה בערך בת 30 והסתכלה קדימה כמו בובה ולא דברה.
קצת נבהלתי אז זזתי כדי להתרחק ממנה, קיוויתי שהיא לא נעלבה
אבל מבט אחד בה אמר לי שהיא אפילו לא שמה לב שאני קיימת.
זה היה יום חם, רותח וממיס לגמרי. יום נוראי שלא היה לי כוח
לזוז אפילו שניה. ועוד לבשתי גופייה ומכנס דק מאוד. ועדיין
הזעתי כמו פילה. והיא, לעומתי ולעומת כל האנשים הנורמליים לא
רק שלא התלבשה כמו בחורה שרוצה לחשוף כמה שיותר מגופה ביום קיץ
חם בים, אלא שהיא התלבשה חם. היה לה סוודר שנראה קצת קטן עליה
בצבע ירוק זית יפה עם ציור של לב לבן עליו וחצאית ארוכה שחורה.
הנעליים שלה היו גם שחורות והיה לה צעיף לבן יחסית עבה.
זה היה מוזר, אבל מה יכולתי לומר? ראיתי אנשים יותר מוזרים בכל
שנות ישיבתי על ספסלים.

ובגלל שאני בן אדם חברותי מטבעי רציתי לפתוח בשיחה. התחלתי
לשאול אותה מה השעה, ואז שמתי לב שיש לי שעון אז הסתרתי אותו
מאחורי הגב ושוב שאלתי.
היא לא ענתה, זה היה נראה לי כאילו העיניים שלה התרחבו במבט
מפחיד כזה. אז זזתי עוד קצת הצידה והוצאתי סנדוויץ' שנשאר לי
מהבית ספר ולקחתי ביס קטן. זה היה מגעיל כל-כך. אמא שלי
התבלבלה בין המיונז לחומוס ונתנה לי בסנדוויץ' מיונז עם
מלפפונים חמוצים. אז עשיתי מה שאני עושה תמיד כשזה קורה, פתחתי
את הסנדוויץ' והוצאתי את כל המלפפונים אחד אחד ובמלפפון האחרון
החזקתי חלש מדי וכל הסנדוויץ' נפל על הרצפה.
אני שונאת כשזה קורה. התעצבנתי והלכתי משם.

אחרי שהלכתי הסתכלתי אחורה והאישה המוזרה נעלמה. מוזר, איך היא
הספיקה לקום? חשבתי לעצמי אבל המשכתי ללכת.
מאז סיגלתי לעצמי הרגל חדש. כל יום בחזרה מבית ספר אני מתיישבת
על אותו ספסל ומחכה לאישה-בובה. ותמיד כשהסתכלתי לשנייה שמאלה
היא פתאום הייתה מופיעה לידי כאילו כלום.
יום אחד נמאס לי, או ששכחתי, לא יודעת איך זה קרה אבל לא
התיישבתי בספסל הקבוע שלי ופשוט הלכתי הביתה מהר.
ואז יום אחרי זה, ראיתי אותה בבית הספר שלי, על אחד מהספסלים.
והיא לבשה הכל חום. קצת השתלבה עם הספסל וכל היום הסתכלה
עליי.
היא נראתה מאוד לא במקום אבל אף אחד לא שם לב אליה חוץ ממני.
מוזר.
כמה ימים אחרי זה היא נעלמה ולא ראיתי אותה יותר. לא בבית הספר
ולא בדרך הביתה. גם לא בשום מקום אחד, אבל אז כבר הפסקתי לשים
לב, ומאז גם הפסקתי לעצור ולשבת על ספסלים. פתאום היה לי חשק
ללכת.


בערך 12 שנה אחרי מה שקרה באתי לבקר את אמא שלי שעדיין חיה
באותו חור. אני, למזלי, מזמן עברתי דירה.
עברתי ליד אותו ספסל כי האוטו שלי היה מקולקל. והנה, היא ישבה
לה שם. כמו בובה ולא הזדקנה אפילו ביום. עם אותו סוודר ואותם
מכנסיים. מוזר.
היו לי בעיות בגב, בגלל אותן ישיבות על ספסלים כשהייתי צעירה.
אז התיישבתי לעוד קצת ונחתי לי לידה. אז לא זכרתי אותה כל כך
אבל זה נראה כאילו אני מכירה אותה מאיזשהו מקום.
הסתכלתי עליה לרגע ופתאום היא נעלמה. ואז נהיה לי מאוד קר. ממש
קר. ולא יכולתי לקום מהספסל. אנשים עברו לידי ולא שמו לב שאני
שם. והאישה נעלמה.
ראיתי אותה לשנייה הולכת והיא חייכה אליי.

ישבתי באותו ספסל קפואה בערך חמש דקות ואז שמעתי קול מלמעלה
שהסביר לי הכל. הוא גם הסביר לי למה אני פה. ואיך האישה הזאת
הגיעה לשם.
והבנתי עוד משהו, למה היא התלבשה כל-כך חם. היה מאוד קר בתוך
הספסל, ממש כמו בריזה קרה ומקפיאה. ולכן, תמיד האישה הייתה עם
הבגדים החמים וכך גם אני.

ומאז אני יושבת שם מסתכלת קדימה כמו בובה. אני מחפשת נערה או
ילדה שאוהבת לשבת על ספסלים. מישהי עצלנית בערך בת 30. ואם אני
רואה נערה כזאת אני פשוט מחייכת לעצמי בשקט ועוקבת אחריה עד
שהיא תגדל. עדיין לא מצאתי לי מישהי להתחלף איתה אבל בינתיים
אני מחכה.

והבגדים החומים, אלה באמת בגדי הסוואה. כי כשאני מוצאת לי
מישהי לרגל אחריה, אני עוברת מספסל לספסל וכדי שאנשים אחרים לא
יראו אותי, חוץ מאותה בחורה מסוימת, אני מחליפה בגדים.
עצוב לי שאף אחד לא בא. ויותר מזה, נראה לי שאמא שלי לא דואגת
לי. אולי אותה בחורה החליפה אותי לגמרי...