אני מתנגדת להרבה דברים. אני מתנגדת להדדיות, למתן כבוד,
לאהבה, לחיבה בין אנשים. אני מתנגדת למתן רחמים, אהבת הזולת,
שיתוף, אחווה ותקווה. אני מתנגדת לבקשת סליחה, לחיבוק, לנשיקה.
אני מתנגדת לחיוך כשמחים, לעידוד ותמיכה, לתפיחה על השכם. אני
מתנגדת ללהיות נחמדה לאנשים, ללבוש בגדים צבעוניים, להרים
לכלוך מהרצפה, לא לאכול בשר, להיות חיובית, להקשיב לדעות של
אחרים, לא ללבוש מותגים ולהעריך אנשים אחרים.
אנשים קוראים לי אנטי.
אבל זאת לא אני.
אני לא אנטי, אני יכולה להיות שמחה, אני יכולה להיות מאושרת
ומתחשבת, אני פשוט בוחרת שלא להיות כזאת. זה גורם לי להרגיש
שונה, אינדיווידואליסטית וחכמה מכולם. אני מרגישה ויודעת שאני
חכמה. אפילו שהם חושבים שאני מוזרה, בעיה שלהם.
הם קוראים לי פריקית. הם קוראים לי בת זונה. אמא שלי לא זונה,
אמא שלי חשפנית, תודה רבה באמת! שיקראו לי איך שהם רוצים, בעיה
שלהם, אני לא מתכוונת לשים לב, אני לא אנטי.
אני סתם לא מתחשבת.

ולכן עמדתי לפני שבוע מול דילמה מוסרית בעייתית ביותר שהייתה
גם אבן דרך חשובה בחיי. נשארתי לבד בבית, שוב פעם פאקינג לבד
בבית החשוך שלי. שטויות, אני אוהבת חושך.
ישבתי ובלסתי לי חתיכת בשר ישנה. סיימתי אותה וזרקתי את העצמות
לחצר של השכנה למטה, העצמות נפלו בדיוק על הערימה של העצמות
שאני מכינה לה כבר שנה, השכנה שלי לא מוכנה לנקות את הערמה,
היא כל הזמן מתלוננת אצל אמא שלי אבל גם אמא שלי לא בדיוק שמה
עליה זין אז בינתיים עדיין יש שם ערמה ענקית שחתולים מכל
השכונה  באים מדי פעם כדי לגנוב ממנה עצם או שתיים.
בכל מקרה, אחרי שזרקתי את העצמות שנשארו גיליתי שבשר משבוע
שעבר לא עושה טוב לבטן שלי, שלא לדבר על זה שהוא לא ממלא אותה.
לכן אצתי רצתי למקרר לראות עם נשאר משהו חביב וטעים לבלוס. אבל
המקרר היה ריק. כלומר, הוא לא היה ריק כמו שלפעמים רואים
בסרטים, שיש איזו חתיכת פיצה ישנה, או קופסת חלב ריקה.. המקרר
היה פשוט ריק. ונקי להפליא. ובאמצע המקרר עמדה קופסא אחת
ויחידה של משהו חום, די דמה לשוקולד. לקחתי את הקופסא והסתכלתי
על הכתוב.
"ממרח חרובים מן הצומח"
חרובים? מיד הפלתי את הקופסא ונהיה בה חור קטן שדרכו נזל נוזל
חום דביק במיוחד על הרצפה. אני לא מאמינה. חרובים? בבית שלי?
על הרצפה שלי? הרי אני חיה לבד עם אמא שלי, ואמא שלי אף פעם לא
הייתה צמחונית, שלא לדבר על טבעונית ואף פעם לא התקרבה
לתחליפים לאוכל אמיתי. כמוני בדיוק.
באותו רגע שמעתי גרגור עמוק שהגיע ממעמקי הבטן שלי. היא ראתה
את החומר החום הדביק שהתקרב כבר לרגל שלי בנזילה על הרצפה
וזיהתה אותו כאכיל והזהירה אותי. הייתי רעבה. אבל לא סתם, פשוט
גוועתי מרעב. מה קורה פה?

החלטתי לנסות להחזיק את עצמי קצת ולא לגעת בדבר הזה. זה הרי
יהיה מאוד מתחשב מצדי לאכול שוקולד חרובים, ואם מישהו ישמע על
זה? מישהו ישמע שדנה שטיין, האישה הכי לא מתחשבת. במיוחד לא
בבעלי חיים, זאת שלא תהיה לה בעיה להתקרב לכבשה חיה וללעוס לה
את הרגל, אכלה שוקולד חרובים, שוקולד שאוכלים רק האנשים יפי
הנפש האלה שלא פוגעים בבעלי חיים, התינוקות האלה שיצעקו ברגע
שיראו שישליק. ברגע שהמחשבה הזאת עברה לי בראש הלכתי לחפש את
המפתחות שלי, רציתי להתרחק מהשוקולד שאיכשהו נראה לי די מגרה,
ככה, שוכב לו על הרצפה, כאילו קורץ לי. לא, הוא לא קרץ לי! זה
האור שבא מהחלון. יש אור בחלון? הלכתי וסגרתי את התריסים ורצתי
לחפש את הארנק. רציתי לצאת מהבית מהר ולקנות משהו במכולת ליד
הבית, משהו שיראה לכל העולם שדנה שטיין באמת לא שמה זין. על
כלום.

באופן מאוד מפתיע גיליתי שאכן התיאוריה של מרפי עובדת, וברגע
שנורא רציתי שיהיה לי לפחות שקל בארנק הסתבר שמה שהיה לי שם
היה בסך הכל פקק ישן של קוקה קולה ואגורה. התעצבנתי וזרקתי את
הארנק על הרצפה. הוא נפל על קופסת השוקולד, גלגל אותה הצידה כך
שהחור הקטן שנפער בה פנה כלפי מעלה ונחת בתוך השלולית המגעילה
של ממרח חרובים דביק ומגרה.
רציתי להקיא, אבל מצד שני הרגשתי כאילו הבטן שלי עוד מעט נדבקת
לגב ופשוט אין לי מה להקיא. צלצלתי לאמא שלי והיא, כמובן, לא
ענתה. בטח הייתה באמצע איזה מופע חשפנות בציצי קלאב. זה היה
סביר, לא רציתי להישאר בבית כשאמא תחזור הביתה עם הגבר שלה
היום. אני, מכיתה ב' כבר למדתי להתרחק ממנה כמה שיותר כשהיא
באה איתם הביתה. וגם הם לא תמיד כאלה נחמדים.
עזבתי את הארנק והטלפון ככה סתם, לקחתי את המפתחות ויצאתי
החוצה. בחוץ היה קריר ושקט. ברגע שלא ראיתי יותר את הממרח
המרוח לי על הרצפה בבית ומסתכל עליי במבט כזה של "תאכלי אותי,
לא פגעו בבעלי חיים כדי לייצר אותי, את יכולה לאכול אותי
בשלווה ולדעת שאף בעל חיים קטן ומסכן לא נהרג בעינויים קשים
בתהליך הייצור שלי" הרגשתי קצת יותר טוב.
עדיין גוועתי, הסתובבתי קצת ברחוב ובעטתי באבנים על כמה חתולים
שעברו בסביבה. פתאום על הרצפה לידי, ראיתי אותו, מטבע קטן
שנראה בלתי חשוב, אבל בעצם הוא יכול להיות השיא, מטבע קטן של
עשרה שקלים חדשים שלא נראו לי באותו רגע כל כך חדשים חייך
אליי. החיוך שלו היה עצוב, כמו מישהו ששכחו ממנו, מישהו שיכול
לגרום לך אושר אם תאהב אותו, חיוך של שיניים שבורות ועיניים
כבויות. לא רציתי לרחם על עשרת השקלים האלו אבל רציתי אוכל
אמיתי. אז הרמתי אותם, לא חייכתי, התאמצתי שלא לחייך ואפילו לא
אמרתי לעצמי בלב "יש" קטן.
אצתי רצתי למכולת שליד הבית שלי ובלב שלי הרגשה שמשהו אולי
יסתדר היום. הלכתי למוכר ושאלתי אותו מה יש לאכול בעשר שקל.
והוא רק חייך אליי במבט מרחם ואמר: "אויש, חמודה, איחרת, היום
יום חמישי, מחר חג, את יודעת איך זה.. כמעט לא נשאר לנו אוכל
בחנות, יש עומס ענקי בזמן האחרון, אני אבדוק אם נשאר לי משהו
בשבילך"
באותו רגע היה לי חשק עז לבעוט לו בביצים. אבל התעלמתי, יהיה
בסדר, אני אחיה עם זה. הוא נכנס לאיזו דלת מאחורי הדלפק וחזר
עם חיוך קטן.
"לא נשאר לנו הרבה אוכל אבל יש טונות של שוקולד חרובים אם את
רוצה.."
עכשיו החשק הזה לבעוט לו בביצים חזר ועלה לי לבטן, ולאט לאט
הוא גם עלה לי לגרון. אז בעטתי לו בביצים וברחתי לשם, משאירה
את עשרת השקלים החדשים שלי על הדלפק.  

חזרתי הביתה, ממורמרת ומדוכדכת מתמיד. והדבר הראשון שראיתי
כשנכנסתי לבית המחניק שלי היה אותו שוקולד, השלולית לא גדלה,
אבל היא איכשהו נהיה יותר חומה, בשלה.. יותר קורצת ומבקשת.
העיניים שלי דמעו מרוב המראה המגרה של השוקולד הזה. התכופפתי
ונגעתי בו עם האצבע. הוא היה סמיך, נעים למגע וחמים מעט. כאילו
ביקש ממני לטעום אותו. הכנסתי את האצבע שלי לפה וטעמתי. הטעם
לא נורא, אפילו די סביר. המשכתי לאכול.

שעתיים אחרי זה אמא שלי חזרה הביתה. לבד, בלי אף גבר. היא ראתה
אותי ישנה עם קופסא ריקה של ממרח חרובים ביד שלי וכל הפה שלי
מרוח בצבע חום. באותו רגע, היא סיפרה לי את זה מאוחר יותר
כשהתעוררתי, היא אהבה אותי יותר מתמיד. וזאת הייתה הפעם
הראשונה שהראיתי חיבה למישהו. ברגע שהיא אמרה לי את זה חיבקתי
אותה ואמרתי לה שאני אוהבת אותה. היא קצת נרתעה מהפגנת החיבה
הגלויה שלי אבל חיבקה אותי בחזרה וישבנו יחד ובכינו.

ומה עם השוקולד?
הוא בילה בבטני את זמניו הטובים ביותר, הוא סופסוף הרגיש
שמישהו אכל אותו מאהבה, ושמישהו עדיין אוהב אותו. במשך השנים
הצטרפו אליו עוד טונות של שוקולד חרובים, שמאז נהיה המאכל
האהוב עליי.
אבל את האמת? האמת האמיתית לאמיתה? הוא אף פעם לא רצה להיאכל.
אבל הוא השלים עם זה. כולנו משלימים.