יש לי מחלה. היא לא מזוהה ואף אחד לא יודע שהיא קיימת בגיל כל
כך צעיר. היא קצת דומה לאלצהיימר אבל בעצם היא לא. כלומר,
המחלה שלי היא אובדן זיכרון ברגע שאני שומע מילים מסוימות.
ברגע שאני שומע את המילים 'אהבה', 'מחויבות' או 'נישואין' או
פעלים מהשורשים האלה אני לוקה באובדן זיכרון.
והאובדן זיכרון הזה נמשך שבוע או אפילו יותר לפעמים, עם הגיל
ההתקפים מתמשכים, תהיתי פעם אחת אם כשאני אהיה בן שישים יהיה
לי התקף כזה שאני לא אזכור מי אני ואז יום אחד אחרי אולי
שנתיים פתאום זה יבוא לי בחזרה.
חברה שלי אומרת לי שאני סתם חזיר. אבל זה לא נכון, ניסיתי
לשכנע אותה והיא לא מאמינה לי! אבל היא אף פעם לא האמינה לי.
היא קוראת לי שקרן בכל הזדמנות.

לפני חודש אני וחברה שלי שכבנו פעם ראשונה. זה היה נהדר, בדיוק
כמו שסיפרו לי. אבל המשפט שהיא אמרה לי מיד אחר-כך, כששכבנו
מחובקים על המיטה שלי בבית הרס את הכל. פשוט שכבנו שם והיא
אמרה לי "אורן, אני אוהבת אותך".
פתאום נכנסתי למקום השחור שלי. תמיד כשיש לי התקף כזה אני נכנס
למקום השחור שלי ויושב שם עד שזה נגמר.
הרגשתי את ההרגשה הרגילה כשהתודעה הרגילה והיומיומית והזיכרון
שלי עזבו אותי ואיתם חלק ממני והלכו למקום השחור בעוד שמה
שנשאר ממני לא הבין מה הוא עושה פה או מי הוא בכלל.

ואז קלטתי שאני שוכב על הרצפה. זה היה מוזר. לא הבנתי איפה
אני. למרות שחלק מהזיכרון שלי עוד לא עזב, אז הבנתי מי שאלה
אותי "מה קרה?". זאת הייתה לירון, חברה שלי.
אמרתי לה שיש לי שוב התקף ואז היא גלגלה את העיניים שלה
והתחילה לומר לי שאני סתם חזיר ואני תמיד אומר את זה כדי לברוח
ממנה ובגלל שאני מפחד לומר לה שאני אוהב אותה ובגלל שאני מפחד
ממחויבות.
ברגע ששמעתי את זה עזב החלק האחרון של הזיכרון שלי לתוך המקום
השחור ושאלתי אותה "מי את?"

ואז היא בכלל נעלבה, היא התחילה לבכות, התלבשה במהירות תוך
שהיא צועקת "אני מקווה שהמה-שמו שלך ישחיר וייפול!" והלכה.
אפילו לא שמה לב שהיא שכחה את החזייה שלה אצלי על המיטה. מוזר,
ה'מה-שמו' שלי, אותו דבר שהביא לה עונג דקות לא רבות לפני זה
פתאום הפך להיות שנוא עליה. בכל מקרה, באותו זמן לא בדיוק
הבנתי מי היא, או על איזה מה-שמו היא דברה אז סתם הנהנתי
בעיניים עצומות.

כשאתה לא זוכר כלום ולא יודע כלום אתה לא יודע כלום. לגמרי
כלום.
לא ידעתי שאני צריך לאכול או לשתות כדי להמשיך להתקיים. לא
ידעתי שאני צריך לקום ולא ידעתי איך ללכת.
בדרך כלל כשזה קורה ההורים שלי שם כדי לעזור לי. הם יודעים על
המחלה הזאת.
אבל ההורים שלי היו בחופשה. הם נסעו יום לפני, אז מתתי.
לא בכוונה, פשוט גוועתי ברעב ולא הבנתי מה אני רוצה. נעלמתי
לאט לאט. הכל השחיר ואז הגעתי למקום השחור שלי ושם פגשתי את
הזיכרון שלי ואת התודעה שלי והתמזגנו ביחד. מאותו רגע הבנתי מי
אני ומה אני עושה פה. אבל עדיין הייתי מת ולא היה לי מה לעשות
בנידון. נשארתי שם וכל מה שיכולתי לחשוב עליו, מאז ועד היום
הוא, העיקר שמתתי מאושר, כי הרי לירון הייתה הראשונה והאחרונה
ששכבתי איתה בעולם המציאותי. והיא הייתה זיון נפלא.