שתיקה רועמת מתגלגלת ברחובות הומים מדממה וריק.
מבין ההריסות ותמרות העשן מבצבץ לו כביש,
דרך המובילה למקום טוב יותר, דרך ולה שער. ובשערה עומדת חרב אש
מתהפכת.
הכניסה אינה חופשית, לא לכולם מגיע מקום טוב יותר, טוענת החרב
או יותר נכון מפעילה.
יש בדיקה ביטחונית בכניסה, כמו בכל מקום אחר היום, והחרב היא
שתקבע גורל כל אחד ואחת.
רכב לבן שמצבו בכי רע מפר את הדממה בקרטועו המונוטוני.
מוכן, כמו כל אחד אחר, לעבור למקום טוב יותר.
הוא קרב אל חרב האש המתהפכת, שעם כל מטר הולכת ונדמת לחבורת
גברים בלבוש אחיד,
מדיפים ריח חריף של זיעה ופחד מהול בנחישות להגן על עצמם ועל
הטוב והטובים יותר.
חילוקי דעות, אש וגופרית נשלחים מן השמים, סדום ועמורה, צעקות,
צרחות, רעש. הרבה רעש.
אבל חרב האש המתהפכת, כמו חרב האש המתהפכת, יוצאת כשידה על
העליונה,
יחד עם הרוג אחד לכל צד.
דיו חם וסמיך ניגר על הרצפה, מתערבב בין צד אחד למשנהו, וכותב
את הכתובת על הקיר בכתב אדום:
עוד שני הרוגים בקרב על השלום.
ובציניות אופיינית למדינה שאין בה שום ערך נורמלי והיגיון
מינימלי,
ציניות שמסמלת מקום אשר נטש את מחוזות התקווה, סיפרו בחדשות
כיצד שמרנו על ביטחוננו ומנענו פיגוע.
כיצד נהרג ערבי אשר רצח יהודי.