את זוכרת את הימים שכל יום היינו משחקים ביחד? כל בוקר היית
מוציאה אותי לטיול. את היית זורקת מקל רחוק רחוק ואני הייתי
רץ, תופס אותו בין שיני ומחזיר לך אותו. היית מלטפת אותי,
רוחצת אותי ומאכילה. ואני הייתי מלקק אותך. כמה שאני מתגעגע
לזה...
אפילו לימדת אותי לעשות להטוטים: היית אומרת לי לשבת והייתי
יושב, היית אומרת לי לתת לך יד וגם את זה הייתי עושה. אני לא
יודע מה קרה...
בוקר אחד, כמו בכל בוקר רצתי אל הדלת מכשכש בזנבי ומחזיק את
הרצועה בפה מוכן לטיול שלנו. את ירדת במדרגות והיתה לך הבעה
שונה על הפנים: לא היתה לך את השמחה הזאת שתמיד היתה לך לפני
הטיול שלנו. הבנתי שמשהו השתנה.
יצאנו יחד החוצה והתקדמנו לעבר השער של הגינה, אבל פתאום נעצרת
בדרך, ליד עץ הזית. נעצרתי גם אני. אני כבר הייתי ליד השער.
הייתי מבולבל ומאוד חששתי. ניגשת אלי, לקחת את הרצועה מהפה שלי
וקשרת אותה לעץ. פחדתי להתקרב. ניגשת אלי שוב, תפסת אותי בשתי
ידייך והרמת אותי. לרגע קל הרגשתי טוב שוב אבל אז חזרת לכוון
העץ, הורדת אותי לידו וקשרת את הרצועה לקולר שלי.
מאז אני פה יושב לי, קשור ברצועה הישנה לעץ. מדי פעם את מתקרבת
אלי, ואני קם ממקומי ומנסה להגיע אליך אבל הרצועה עוצרת אותי
מטר לפני.
לפעמים כשאת לא בבית אני מנסה לנתק את הרצועה ולברוח אבל אני
לא מצליח, אני קשור חזק מידי.
בינתיים אני יישאר פה עד שאצליח לנתק את הרצועה ולברוח או עד
שיהיה לך את האומץ להתקרב אלי מספיק.
עד אז, אני, מתחת לעץ הזית אשמור עליך בלילות כשתשני במיטה שלך
בתוך הבית. |