אני יושב לי לבד בחדר חשוך על המיטה שלי. מולי יש מראה ואני
מביט בדמותי. לצידי, על השידה שליד המיטה מונח נר שנותן לחדר
אור מועט. אני מהרהר לי ביום שעבר עלי בעבודה כאשר לפתע אני
שומע קול: "היי אתה!" אני מסתכל ימינה ושמאלה אך אני לבד בחדר.
שוב אני שומע את הקול- "אני פה, בתחתית הראש שלך". אני מסתכל
בראי ולא מאמין למראה עיני- הסנטר שלי מדבר אלי! הוא ממשיך
לדבר: "אתה יודע אני לא ממש אוהב את הזקן הלבן הזה שמתחתי הוא
ממש מעצבן אותי! זה מגרד ובנוסף הוא בכלל לא מחמיא לי, הוא
מסתיר אותי!". אני מביט בראי בפה פעור והקול ממשיך: "תשמע,
תעשה לשנינו טובה ותזיז את התחת שלך לחדר האמבטיה ותגלח אותו.
אם תעשה זאת אני לא יטריד אותך יותר". אני קם ומתקדם לעבר חדר
האמבטיה שכן על דעתו של מי תסמוך אם לא על דעתו של הסנטר שלך?
אני מגלח את הזקן וחוזר לשבת על המיטה מול הראי. אני בוחן את
בבואתי ומרוצה מהמראה החדש.
אני ממשיך לשבת, בוהה במראה ולפתע אני שומע קול נוסף. זהו קול
נשי אך נמוך: "תשמע, אני לא יודעת אם הסתכלת על עצמך לאחרונה
מלמעלה, אבל תדע לך שהגינה שגדלה על הראש שלך אותה אתה מכנה
שיער, לא פורחת". כופפתי את ראשי מול המראה והפעם היתה זו
הקרחת שלי שדיברה אלי. אני כבר לא כ"כ מופתע לאחר שרק כמה דקות
לפני כן הסנטר שלי דיבר איתי... הפעם אני משתתף בשיחה ושואל:
"מה אני יכול לעשות? הגיל עושה את שלו..." הקול עונה בהחלטיות
ואומר: "לך לאמבטיה, תאסוף את שאריות זקנך ותצבע אותן בצבע
שחור. לאחר מכן תניח אותן עלי ואני כבר ידאג לתפוס אותן חזק
חזק שלא יפלו". אני הולך למחסן ומביא דלי של צבע שחור. אני
אוסף את שערות זקני מן הכיור וטובל אותן בדלי. אני לוקח אותן
איתי בחזרה לחדר, מביט בראי, ומניח אותן על ראשי. אני מנער את
ראשי , ואכן, שערות זקני נשארות יציבות על קודקודי.
אני מתיישב שוב על מיטתי . אני כבר מבין את הפרוצדורה, בטח כמה
שניות אני ישמע קול נוסף. אכן, בעודי חושב זאת אני שומע אני
שומע קולות רבים וגבוהים. כמו קולות של ילדים מפוחדים. הקולות
אומרים: "שלום לך אדוני, זה אנחנו הקמטים שלך". אני מסתכל על
פרצופי בראי ורואה קמטים רבים.  "אל תיקח זאת אישית אבל היינו
רוצים ללכת מפה, לעזוב את הפרצוף שלך. רק רצינו לוודא שלא אכפת
לך". הם המשיכו. אני מחייך ושמח על מזלי הרב שהרי לכמה אנשים
התמזל מזלם בכך שקמטיהם פשוט רצו ללכת להם? אני משיב: "וודאי
שלא אכפת לי, לכו תעשו חיים". אני מסתכל בראי ורואה את קמטי
מזדחלים להם מפרצופי לעבר הרצפה. עשרות קמטים קטנים מתרוצצים
לי בחדר. הם רצים לכוון החלון וכשמגיעים אליו הם קופצים החוצה,
אל החופש.

אני פושט את בגדי ומביט בגופי העירום בראי. מראה מוזר נגלה
לעיני: אני רואה ראש של ילד מחובר לגוף מבוגר ושעיר. בעוד אני
חושב מחשבות אלו הגוף שלי החל לדבר ואמר: "למה אתה חושב שאני
שונה מהאחרים? גם אני רוצה להשתנות וזה בדיוק מה שאני יעשה".
אני מסתכל בראי ובבת אחת אני רואה את כל שערות גופי מתנתקות
מהגוף ונושרות לרצפה, הן דואות עד לרצפה כמו נוצות.
אני בוחן את השינוי המרענן אך תוך כדי כך דבר נוסף קורה- גופי
הולך ומצטמק. הוא קטן עד שמגיע לגודלו של הגוף של ילד כבן 6.
אני נשכב על המיטה על גבי וכעת אני כבר לא רואה את הראי. אני
מניח את ראשי על הכר ואז אני שומע קול נוסף, אך לא כמו השאר-
קול פנימי. זה היה המוח שלי, והוא אמר "גם אני רוצה להיות
צעיר, אני ישכיח ממך את כל נסיון חייך כדי להשיב לי את
נעורי".

אני עדיין שוכב על המיטה , כמו שהקול אמר כך היה- זכרונותי
ומחשבותי הלכו ונמחקו עד שנשארו רק מחשבות של ילד.
המשכתי לשכב במיטה וחשבתי לעצמי שכשאהיה מבוגר אני רוצה להיות
כמו אבא- תמיד נחמד ועוזר. אני יהיה גדול וחזק ויהיה לי זקן
ארוך. אני רוצה כבר להיות מבוגר...