השעון הראה ארבע ושלושים.
יונתן השתרע על מיטת הברזל כתרמיל נטוש.
ממבט עילי נראה היה כאילו על המיטה ששקע בה , שורטטה דמות
בזיעה קרה.
בית החולים אורון ניצב היה בין שני הרחובות הראשיים של טבריה ,
שכל אחד מהשניים הוביל לכיכר ירוקה יותר מהשניה.
הוא בהה באין תזוזה בתקרה הפולחת בצבע "בית-חולים" , וניסה
להיזכר.
שם , פנים , בית , חבר כל דבר היה מתקבל בעת קודרת .
מדי חמש דקות הוא עצם את עיניו לפרקי זמן קצרים מדי ופקחן לאחר
שניות ספורות.
הוא ראה תמונות.
הן חלפו בראשו הצעיר כמו סרט זר שבו השפה לא שפתו ומה שחסר הן
כתוביות התרגום הצהובות.
הוא לא הרגיש את צרכיו שעיטרו בתום את מיטתו.
הוא הוציא בתנועה כמעט ממוכנת שערה חומה שהייתה דבוקה לקצה
לשונו.
כאילו וזו הקצרה ששלף מפיו הייתה מלופפת למיתרי הקול , ויחד עם
השערה משה גם כן צווחות , הן בקעו משום מקום.
הוא זעק לישועת אל במשך עשר שניות ארוכות , וכמעט וחש בדהירתה
קדימה של דניאלה , אחות בית החולים.
"לא..!! דייי!!"
"תעזוב אותי , אל תיגע ..לא!!!"
צעקותיו הופסקו בפתאומיות שבה החלו ויונתן החל לרעוד.
כאילו הוא מוטל למרגלותיו של הר האבדון ומעליו מפל שלג טהור,
מוטח בו רגשית.
הוא פרכס.
דלת החדר המואר באור מחשיך נפתחה , ודמות פסעה לעברו.
"יונתן , אתה עברת  ת-- .. אתה יודע איפה אתה..??" שאלה בלחש
האחות החיננית והגישה לו מים בכוס פלסטיק אפורה שנשטפה לאחר
שימוש.
"אתה..עברת תאונת דרכים..הכל יהיה בסדר, אל תדאג.."
קולה היה נחוש ורך כמו קולו של מלאך בתפקיד , עיניה קרנו
בזוהר
אימהי וסקרנות ניכרה בהן.
בתנועת יד רפלקסיבית נטל את הכוס האפורה שנשפכה עוד לפני
שהספיק לאחוז בה , ולאחר כאילו חלום שוטף אותו הוא החל לראות
בדמיונו , הוא נכנס אל תוך עצמו.
הוא החל לתפוש את התמונות שראה במוחו הוא ראה את העבר , עבר של
כמה שנים אחורה , כשהיה בן 6.
תמונה ממוסגרת של כד בתוכו פרחים אדומים וצהובים מעורבלים
ומעורפלים תלויה על קיר בחדר ביתו הישן.
חצי זגוגיתה התחתונה שבורה , ורקת ראשו השמאלית נוטפת דם.
שבר הזגוגית יצר צורה שהזכירה גל מתנפץ על מזח שמתארך
ומתארך...
מולו על כיסא מתכת זהוב למשעי ישב איש , אביו , המלטף בידו את
פדחתו כתמיד.
"יונתן יונתן.. " אמר , ופניו מלאות הזיפים נראו כה מאיימות.
"אתה יודע מה לעשות מותק"
"או שהדבר הבא שאני הולך לעשות הוא לתקוע  ת'ראש ש'ך בפסנתר ,
אני אשאיר שן על כל קליד מחורבן!! , על כל קליד!!"
יונתן נתן מבט ממושך בפסנתר הפתוח שניצב צמוד לקיר מימינו.
גופו כאילו שלח אליו קוויי מיתאר של הקרב ובא  , הוא כמעט וחש
את השיניים עוזבות את מקומן הטבעי.
יונתן לא ידע כזה פחד מעודו , אביו נראה קבור מתחת למעטה של
רוע.
"לא.. אתה תמיד מכאיב לי , זה כואב..!!!!!!" שעט קולו המפוחד
של יונתן , ואביו מיהר לקיים את חצי הבטחתו : שיניו הקטנות של
יונתן לא נשברו אך כמות הדם שנזלה מפיו כ"ימה קטנה" , בהחלט
פיצתה על כך.
יונתן פשט את בגדיו מתייפח בבכי-מר , אך לשווא.
אביו שנראה כמנותק מצלם אנוש , רכן מעליו.
באותו הרגע , בעודו שוכב בבית החולים , התפצלה מחשבתו והוא ראה
שחזור  של הבוקר , בצאתו אל עבר ביה"ס.
באותו הבוקר הוא הגיע כבכל יום לתחנת האוטובוס המקבילה לביתו ,
אך הפעם משהו השתבש.
תוך כדי פשפוש בניירות שהחזיק בארנקו המצועצע , עפה לה
כרטיסייתו אל עבר הכביש.
הוא מיהר לתפסה לפני שתיעלם ברקע הגדוש מכוניות , ונפגע על ידי
אוטובוס כחול , שהגיח מהאופק בעודו צורח בצפירות.
מוחו המוחשי שמע ברקע את הרופא והאחות מנסים לדבר אליו.
מהה.. איפה אני? אמא?!!
אמא!!!!
הוא שקק לאמו.
יונתן , שכאילו פקח את עיניו לראשונה קלט במהירות שרגלו
השמאלית חנוטה בגבס , הוא לא צלח להזיזה.
"ששש תירגע , אמא שלך בדרכה לכאן" זה היה קולו של הרופא שעמד
מולו עוטה לבן.
"אנחנו צלצלנו אליה לעבודה , היא כבר תגיע.."
יונתן התבונן ברופא והאחות העוזבים את החדר , וחש כאילו השמש
שוקעת לו.
כל אותה עת לבד בחדר בית החולים הוא רצה לצאת בבכי אך לא יכל ,
הוא ניסה למתוח את הסדין המוכתם והלבן שכיסה את גופו , עד
שנקרע.
דלת החדר נפתחה ואמו פסעה קדימה פנימה , וצילה הנאיבי היה כהה
מתמיד.
היא הבחינה בו שרוע חסר אונים על מיטת המתכת הישנה :
"יונתן..!! , מה קרה??  הכל בסדר אני פה חמוד.."
יונתן שהבין שאמו בחדר פרץ בבכי יבש וכואב.
"אממ אמממא אממא.."
אמר , מייבב בקוצר נשימה.
"אבא מכככ מכאיב לי--.."
"אבבא..כואב..כואב לי..!!" אמר בקול קטוע מבכי לא מתפסק.
אמו נראתה כאילו לא מבינה מה קורה בעולם , נדמה לכמה שניות
שנראו כמו נצח.
"יונתן..שש..אתה יודע שעברת תאונה , תנוח מתוק , לך לישון
קצת".
יונתן עצם את עיניו , הוא אפס כוחות.
אמו נדמה , פניה החווירו בצבע קרח יבש וחסר הבעה.
היא תמהה באין תזוזה במשך רבע שעה , כמעט ונחה לה על כיסא חסר
משענת.
מוחה הלם בחוזקה עד שבנה בן ה12 התעורר מחלום מבעית.
"אממאא , תגידי לו!! , אמא!! הוא מכאיב לי שוב , הוא אמר
להתפשט..!!!! אמא בבקשה , תעשי שיהיה טוב..".
אמו שנראתה שקועה בחלום מבעית משלה ניערה את ראשה כאילו בחזרה
למציאות וכרכה את זרועותיה סביבו , עדיין שקועה במחשבות שלא
עוזבות.
היא דברה אליו ברוך : "יונתן.. אני לא.. , יונתן , תדבר אלי
אני מתחננת , תדבר אלי תספר לי מה קורה.." מי פגע-"
"אבא מכאיב לי !! תעשי שיפסיק אמא , תעשי שיפסיק אמא בבקשה!!"
ליבו של יונתן הלם בחוזקה , כאילו מתדפק , רוצה לצאת מהגוף.
לפתע דלת העץ הכחולה נפתחה בחריקה , ואביו של יונתן , נכנס
ובידיו שתי כוסות קפה.
"מצטער על האיחור.." אמר.
"היה עמוס בקפיטריה שם , אני מקווה שהקפה יהיה שווה את את
התור.."
אמר בקול מחוספס מסיגריות , מחייך אל יונתן , נראה כלא מחובר
לאטמוספירת החדר , בעוד אור הפלורוסנט שבחדר הזהיר את פדחתו
החלקה.
יונתן רעד בידי אמו שחיבקהו כפז בחוזקה , ונעצה את מבטה
באביו.
היא כבר הבינה.