קורנליוס זה השם הראשון שעלה לי לראש
הוא אמר 'את חייבת לתת לו שם. קקטוס בלי שם לא צומח!'
וכל יום כשאני חוזרת הביתה קורנליוס מחייך ורוצה לחבק ואני
אומרת לו "אסור לך! אתה קקטוס!" ומשקה אותו במים הכי טעימים
שיש.
בלילה הוא שומר עלי שהחלומות הרעים לא ייכנסו מהחלון.
בבוקר קורנליוס עייף אז אני מעבירה אותו למדף של הדברים שהוא
נתן לי.
וכל פעם ששואלים אותי איך יש לי חבר כשזה אני אומרת שזה ממש
פשוט, אתן רק צריכות להיות אני!

קורנליוס היום בן שנתיים אז ליומולדת שמתי לו כתר קטן שהכנתי
מבריסטול סגול. קורנליוס אוהב אנרגיות סגולות זה עוזר לו
לחשוב.
מחר אנחנו נוסעים לטייל בכרמיאל אולי נראה עץ יפה עומד על דשא
ונאכל שם צהריים, והוא יאכל לי את האוזן ואני אתגעגע אליו
אפילו שהוא פה.


מחייכת אליי אומרת אני אוהבת אותך, את משוגעת אני עונה,
משוגעת! מוציאה אותי
מעמידה אותי צמוד לקיר אומרת פסק רגליים, עצום עיניים, אני
מחייך, מה היא עושה המשוגעת. נכנסת לאוטו לוחצת פול גז נכנסת
בי מרסקת לי את הרגליים.
אורות עמומים הופכים לצלליות ואנשים לבנים מחייכים.
משקיף לשדות הירוקים והעצים מבעד לחלון בלוינשטיין.  על כסא
הגלגלים אי אפשר לזוז יותר מידי, אני אוהב את הנוף הזה מכאן.
חיים ומוות ביד הלשון צוחק וחושף לי שיניים, הוא על כדורים כל
היום בגלל היד המרוסקת מהאופנוע שלו. מסכן בטח כואב לו. הוא
בטח גם פחד פחד-מוות כשחשב בכלל על העולם הזה, אמר שהוא לא
יחיה ככה, אי אפשר, טיפוסים כמונו לא יחזיקו שם מעמד, ואחרי זה
ייצאו לעולם ויעקצו ויהיו רעים ורשעים, לא מתוך כוונה, אלא
מכעס על העולם הלא פיירי, אפילו בלי לשים לב, בלי כוונה, ילדים
גדולים הם הילדים הכי מסוכנים.

ככה אני הרגשתי.


אני לא מוצא את צביקה. צביקה הולך לאיבוד.
ובכל פעם ששנינו יושבים על המיטה או על הספסל ליד הבית וצוחקים
ומבטיחים שיום אחד נקליט את זה בוידאו ונשלח לערוץ 2 ונהיה
מפורסמים ומפגרים בפומבי אני שוכח שצביקה שוב הולך לאיבוד.
יש לו אי משלו במח שלו, שמה הוא מדליק לו סיגריה ומכבה את
האורות והולך לאיבוד עם עצמו.
אפילו התוכי שיש לו בחדר שמצייץ ונוגס ומוריד לי דם כשאני רוצה
ללטף חושב שצביקה כבר אבוד, זה צביקה זה, צולל לחפש בועות
אוויר עם משמעות.



יומיים בעמק אחרי פגרה עצבנית גרמו לי להזכר במה שכחתי. וואו.
הים והדשא והכבישים והנוף שבדרך משתנים כל חודש, חברים פה
חברים שם, ישן על מזרן בלי שמיכה כרית בגדים להחלפה, ואוכל
פיצה עירקית ואסמבלר עם בייגלה ומיץ תוסס.
ידעתם שעל המיצים האלו עד היום כתוב "גזוז"? אני גיליתי את זה
אתמול.

מה יש לו לאדיוט הזה? בעשר הוא הולך ולא אוהב אותי יותר. מה יש
לו לעיניים כחולות ומסביב אדום הזה שעבד כל היום וראה אותי 20
דקות ואפילו לא חייך?
אולי אני אשבור עליו משהו. חרסינה. כן. או אשבור עליו את הלב.
זהו. ואז לא נלך ללונה פארק והוא יקיא אחרי שיעלה על מתקן
פעמיים בלי הפסקה, וגם לא נסע לכפר ערבי לנגב חומוס לבד במסעדה
שלמה כי כולם פוחדים ללכת ורק אנחנו נהיה ויפתחו לנו את המזגן.
אני אמשיך לכהן בבועת סבון שלי, והוא ימשיך לטעון שהוא
פרפקטיוניסט הכי-שכריזמטי בעולם וימשיך להסתובב סביב הזנב שלו
עם הבעת סימן שאלה. זהו, אני אלך אליו ואגיד לו שזה נגמר, מחר.
מחר אני אלך. מחר אני אלך ונתנשק ואני ארגיש הכי כיף שבעולם
ושוב לא אבין אותו. מחר.


למה היא צופה כל היום בערוץ הזה? אני לא מבין את זה. קנינו
מחשב, התחברנו לכבלים, הכל בשביל הילדים האלו, אבל היא כל היום
עם המצויירים האלו, אוף!


לא מזמן הייתי בהרצאה לא לימודית, ומישהו זרק איזו תיאוריה
מעניינת שהאירה את עיניי. הקשר בין ההורים לילדיהם מתבטא מספיק
בשאילת שאלות רטוריות ושאותי אפילו הרגיזו כגון 'נו, איך היה
היום ב...' בשביל לגרום לילד להרגיש שיש לו קשר עם הוריו,
ובאמת במבט לאחור, לילדות, אני זוכר רק את אמא שם, ואפילו עוד
יותר זוכר שעד היום היא כל פעם שואלת איך היה פה ואיך היה שם
וזה עוד יותר מרגיז מפעם לפעם. אבל אבא אף פעם לא שאל, והמפתיע
שהמרצה צדק - אבא לא זכור בכלל מהילדות, נעלם חסר.
היום כבוגר אני מסתדר עם אבא טוב טוב. אפילו עוד מהתקופה
שעבדנו כל היום על האופנוע. הוא עזר הרבה. אני בטוח שהוא אהב
את זה, למרות שהמון פעמים זה היה מרגיז.

פגשתי אותה באוטובוס. חצי נסיעה לא ידעתי אם לשבת לידה או לא,
וכשישבתי אז לא הפסקנו לדבר. אפילו היא הציקה לנהג ואני בגיחוך
ומבוכה השתקתי אותה ואמרתי לנהג שלא יירתח. רמיזת ילדה קטנה
יושבת במושב לידי.
אבל החלטתי לרצות אותה. לא להתאהב. טוב אולי כן. אבל יותר אני
חושב כי פשוט זאת היתה המטרה בחיים - לצאת מהבועה שאני נלחם בה
יום יום. איך זה הגיוני שאני כבר לא מרגיש כלום כלפי אף אחד?
שאלתי המון פעמים 'געגוע, איך מרגישים את זה?', ואפילו אהבה.
הבנות זונות האלו לאורך השנים פשוט רמסו ושרפו אותי. אין.
אהבת נעורים זה המקום הראשון והאחרון שבו נרגיש כל כך אדיר.
נכתוב בבנאליות שבא להקיא, ולא יהיה לנו איכפת מכלום. רק שמה.

אוף.

איזה יופי! תראו את הקקטוס הזה בחנות! אני חייב לקנות לה את
זה!