מוקדש ליואב זהבי ז"ל


עומדת שם
בתוך בית העלמין.
מחפשת אותך,
מתקשה להבין
שלא אמצא לעולם
כי אתה כבר לא שם.

מתרגשת,
ממש כמו לפני פגישה.
ואתה שוכב שם,
מעליך הרבה אדמה יבשה,
ואבן
בילתי שבירה וקשה,
כמו אותו יום
שרציתי לשבור לרסיסים,
ועל האבן כתוב את שימך המקסים.

פתק
עם כל מיני מספרים.
מספר השורה
ראשון בין הקברים.
מרחוק
אני רואה את שמך
כתוב על האבן.
בליבי צל של שימחה.

חוששת,
ממהרת להתקרב.
ורואה רק אבן
שספוגה בכאב,
בדמעות של אנשים
שאני לא מכירה.
ואז אלוהים
כמו נותן לי סטירה.

הפגישה מבוטלת
אין עם מי לדבר.
ואני מבולבלת
דורשת הסבר
מאלוהים.

איפה יואב?
לעזעזל תענה!
לא, זאת טעות!
מחכה לו עדיין,
אלוהים על הזין!
לא יכולת למות...