בהתחלה עוד הייתי זוכר את השמות, בסוף כבר ויתרתי.
אינפורמציה מיותרת.
היה לי מסלול קבוע. חושך אינטימי שמוביל לאור מנוכר. כי בחושך
רואים את הכל במקרו. לא רואים את הפרטים הקטנים שרואים באור.
לא רציתי לראות חיוכים מיותרים, מחוות מלאכותיות או עיניים
שמלוות מילים.
ראיתי פעם סרט על זונה שסיפרה שהיא מוכנה לעשות הכל עם כל אחד,
הכל - חוץ מלנשק. אינטימי מדי, היא אמרה. זה הדהים אותי.
אבל עכשיו, כשאני חושב על זה אני יודע. גם אני כזה. או אם
לדייק, הייתי כזה.
ואז מצאתי אותה. או יותר נכון היא מצאה אותי. כרמל.
ההתנהגות התמימה שלה שיתקה אותי. צעירה ממני כמעט בעשרים שנה.
עד עכשיו לא הבנתי מה מצאה בי. אולי מצאה בי אבא, אולי אח
גדול. אבל בטח לא מאהב.
בני, חבר ילדות שלי, הביא אותה פעם אחת לאיזה נודלס בר באבן
גבירול. אני זוכר שהסתכלתי עליו, ספק בחיוך, ספק ברחמים. מה
הוא מחפש עם ילדה כזו - בקושי בת 20. לא התייחסתי אליה. היה לי
חוק כזה - לא לגעת במה שלא שייך לטריטוריה שלי.
חצי שעה אחרי האספרסו בני קיבל טלפון בהול מהשותף שלו וביקש
ממני לקחת אותה הביתה. נכנסנו לאוטו והיא הושיטה יד לרדיו. היא
סיפרה שהגיעה לא מזמן לעיר הגדולה מאיזה יישוב בצפון. לא
הופתעתי, כי ראו לה בעיניים שהיא עוד לא התקלקלה מהאוויר הרעיל
של העיר הרעה הזו. היא אמרה שקשה למצוא בעיר הזאת אנשים טובים
ושהיא מרגישה כאן ממש לבד.
עצרתי באיזה רחוב מזדקן במרכז העיר ולפני שיצאה מהאוטו אמרתי
לה, שתשמור על עצמה. שלא תיתן לעיר הזאת להפוך אותה לעוד אחת
מהבחורות האלה. שתילחם על התמימות שלה.
אתה נראה לי איש טוב, היא אמרה.
לא, אני לא. כבר לא. חייכתי לעצמי בעצב. אבל היא כבר יצאה.
שכחתי ממנה לגמרי, עד שערב אחד בני צלצל אלי שאבוא לבירה.
הגעתי לפאב ושוב כרמל היתה שם. נקיה כל כך, מרגיעה כל כך.
אני, שלא יכולתי להיות לבד בלילות אפילו רגע, דאגתי לליווי
צמוד של עוד אחת מהבחורות "האלה", לבושה שמלה חשופה שגרמה
אפילו לאלה שלא ירצו בה להחמיא. סיננתי לעברה מחמאה, רק מתוך
תחושת מחויבות ליצרים שלי ולצימאון שלה לשמוע מילה של חיבה.
רציתי אותה, אבל ללילה אחד. אחרי ה'ג'ק דניאל'ס' השני התחלתי
לשאול את עצמי בשביל מה. הבנתי שזה חסר טעם אבל גם נוח. כי
תמיד בשעת כאב, בחרתי את אלה שאין ולא יהיה להן המשך. בחרתי
בהן מתוך עמדת מגננה, כי הרי שום דבר מוחשי לא יקרה. אני לא
אצטרך למסור את הנפש שלי לאף אחת והיא היתה הטיפוס המושלם לכך.

בסוף החלטתי לוותר. והיא החליטה ללכת. כשקמה לצאת ליוויתי אותה
החוצה. כשחזרתי פנימה, היא - הילדה הזאת הביטה לתוך העיניים
הכבויות שלי ואמרה בביטחון, כאילו הכירה אותי שנים: "היא הרי
לא בשבילך. אתה אדם לא רגוע והיא שקטה מדי". איך היא יודעת
לקרוא אותי כל כך טוב?
בסוף הערב, כמו גור חתולים שאימץ לעצמו בעלים, היא הלכה איתי
לאוטו ופתחה את הדלת בטבעיות. כשהגענו אליה, היא שאלה: "אתה
בא?" ואני כמו ילד מובל בידי אמו, עליתי אחריה.
כבר כשנכנסתי לחדר בדירה שחלקה עם שותפים, עלו בי זיכרונות
ישנים ותחושה חמוצה של זיקנה חנקה אותי.  היא ישבה על המיטה
ופיזרה את שיערה. היא סיפרה לי קצת על עצמה ועל המוסיקה שהיא
אוהבת. היא הוציאה גיטרה וניגנה לי שיר ישן שאני אוהב. הסתכלתי
עליה, על תווי הפנים שלה, על השמלה האוורירית שחשפה גוף צעיר
כל כך וכאב לי.
רציתי אותה כל כך, אבל פחדתי.
נשכבתי על המיטה לצידה ושנינו נרדמנו רחוקים זה מזה. לא נוגעים
בכלל. באמצע הלילה התעוררתי ונגעתי בפנים שלה בעדינות, בלי
שתרגיש, כמו ילד בן 12 שגונב נגיעה ראשונה.
אחר כמה שבועות היא התחילה לבקר אצלי בבית. בפעם ראשונה עם בני
ואחר כך בלעדיו.
היינו צוחקים כמו זוג ילדים, ובלילה, אחרי שהייתי מזמין את
החושך לחדר השינה, היתה נשכבת לידי ומלטפת אותי בקצות האצבעות,
הופכת את העור שלי לשדה קרב. נוגעת לא נוגעת, פוסחת על איזורים
של אהבה אחרת. ואני שכבתי, עצמתי עיניים והתמסרתי לה. ובראש
שלי ראיתי אותה עלי, מותחת את גופה ומזדקרת, פורעת את שיערה
ורעד קל עובר בזויות עיניה. הייתי נותן הכל בשביל לילה כזה.
אבל לא נגעתי. לא יכולתי. כשכבר הייתי דרוך כולי הסתובבתי
והפניתי אליה את הגב. לא רציתי שתראה את הבושה מתרוממת.
דיברתי איתה על זה. והיא ענתה לי בעיניים בוגרות כל כך, שאם זה
יקרה, היא יודעת שלא תוכל לבוא לכאן לעולם ושהיא תהפוך לעוד
אחת מ"הבחורות האלה". ואני כמו ילד ממושמע ויתרתי אבל שמרתי
אותה לרגעים שאהיה לבד עם עצמי.
כך ערב אחר ערב הייתי נרדם למגע אצבעות צעירות. כובש את עצמי
בכל פעם מחדש. באחד הלילות היא אמרה לי שעוד מעט בטח ניפרד.
שאלתי אותה למה היא מתכוונת והיא ענתה שיום אחד בטח אמצא אישה
"אמיתית" ואז היא כבר לא תוכל לבוא לפה. עניתי לה שיכול לקרות
גם ההפך והיא ענתה בנאיביות שהיא עדיין תמשיך לבוא כי שום גבר
לא יגיד לה לאן ללכת ומה לעשות. "אנחנו בסך הכל ידידים." -
איזה ביטוי ילדותי, חשבתי לעצמי, אבל ידעתי שאם היא תמצא גבר
אחר וזה בטח יקרה לה בקרוב, אני אשרף מקנאה. היא כבר שאלה אותי
פעם אם גם היא זמנית כמו כל האחרות ואני עניתי לה -  "זה זמנך
להיות זמנית בזמן שלי. את לא יכולה לתת לי את מה שאני צריך".
והיא בתוכחה ענתה לי: "רק אם אני אשכב איתך תרגיש שלם? זה לא
נראה לך ילדותי? אתה יכול למצוא את זה אצל אחרות."
ועכשיו, אני יושב במרפסת שמזדקנת איתי כבר שנים, סוף השמש של
יום שישי בצהריים שורף לי בגב.
מחכה לה שתבוא ויודע שמשהו לא טוב עומד לקרות.
ברקע זמרת מתקתקה שרה שיר של מישהי שרוצה לא רוצה.
אני בוער מבפנים. כל צליל מעביר בי צמרמורת. והיא איננה.
שבוע אחר כך היא באה לספר לי שמצאה איזה ילד. אני שתקתי.
"אין לך מה להגיד?" ירו בי השפתיים שלה.
ואני עניתי: "כשאת יוצאת, תכבי את האור ותסגרי אחריך את
הדלת."

לא ראיתי אותה מאז.