רציתי לכתוב שיר. אתמול ישבתי בחדר, הוצאתי מהמגירה את העט
החדש שקבלתי במתנה ליום ההולדת האחרון, והשתמשתי בו בפעם
הראשונה. הוצאתי גם בלוק מכתבים ישן, שאחותי קבלה פעם ליום
ההולדת שלה. היא לא רצתה אותו, ונתנה לי- כדי שיהיה לי אם
אצטרך.
ניסיתי לחפש כותרת מתאימה. לא הצלחתי. נזכרתי, שכשהייתי
בבית-הספר היסודי, המורה לימדה אותנו איך לכתוב שיר, והסבירה,
שצריכה להיות מסגרת לשיר. לשיר צריכה להיות כותרת, והשיר עצמו
צריך להיות מחולק לבתים. השיר יכול להיות בחרוזים, ויכול גם
שלא להיות בחרוזים.
לא יודע למה רציתי כל-כך לכתוב שיר. זה לא היה פשוט בכלל. לא
מצאתי כותרת, ולא הצלחתי לחשוב על חרוזים.
חשבתי, שאם אני אסתכל בספרי שירה תבוא לי השראה, ואני אצליח
לחבר משהו בכוחות עצמי. עליתי על שרפרף קטן כדי להגיע למדף
הגבוה ביותר בארון. שלחתי יד, והוצאתי משם כמה ספרים מאובקים.
האבק התפזר בחדר,  והתחלתי להתעטש. הסתכלתי על הספרים שהוצאתי.
כמה מהם בכלל לא היו ספרי שירה. ואז ראיתי ספר קטן בכריכה
סגולה, שעליה כתוב: "משירי המשורר ח.נ. ביאליק". אמרתי לעצמי,
שלא יכולה להיות דוגמא טובה יותר לכתיבת שיר מאשר התבוננות
בשירי המשורר הלאומי שלנו.
התחלתי לדפדף בספר, ועברתי על פני כמה שירים מוכרים. הגעתי
לעמוד שבו היה השיר: "קן לציפור". קראתי את השיר כמה וכמה
פעמים, ואמרתי לעצמי, שהשיר הזה לא כל-כך מסובך, ושעם קצת מאמץ
גם אני אוכל לכתוב משהו דומה.
המשכתי לדפדף, והגעתי לשיר: "הכניסיני תחת כנפך". קראתי גם את
השיר הזה כמה פעמים, ואמרתי לעצמי , שח.נ. ביאליק, המשורר
הלאומי שלנו, מתחיל לחזור על עצמו. אותם נושאים כל הזמן:
כנפיים, ציפור, קן. איזה חוסר מעוף, חשבתי באירוניה.
החלטתי, שאם המשורר הלאומי שלנו משתמש בבעלי-חיים כדי לכתוב
שיר שנחשב לטוב - גם לי כדאי לנסות את הדרך הזאת. ערכתי רשימה
של כל בעלי-החיים שאני מכיר (וזה לקח לי המון זמן), ואחר-כך
מחקתי את כל בעלי-החיים שלא  נראו לי מתאימים לכתיבת שיר.
נשארתי עם שלושה בעלי-חיים: צב, חתול ושפן.
לא ידעתי במי מן השלושה לבחור, ובסוף החלטתי להמר על הצב.
ניסיתי לחשוב כיצד ביאליק התחיל לכתוב את השיר על הציור,
והגעתי למסקנה, שהוא יצא החוצה, לטבע, מצא קן של ציפור, ומשם
שאב את ההשראה.
אמרתי לעצמי, שאם המשורר הלאומי שלנו עשה כך, הרי שגם אני יכול
לקחת ממנו דוגמא ולנסות.
יצאתי החוצה, וחפשתי צב. היה כבר די מאוחר וממש חשוך בחוץ. לא
מצאתי שום צב, אז החלטתי להכנס לשדות. נכנסתי ופלסתי לי דרך
בין כל הקוצים והזרדים הרבים שהיו שם, ולא מצאתי צב. זמזמתי לי
את מנגינת השיר "קן לציפור", וכל הזמן ניסיתי לחזק את עצמי ע"י
מחשבה, שאם ביאליק השקיע ויצא לטבע כדי לכתוב שיר, גם לי אסור
לוותר.
הלכתי והמשכתי, נשרטתי ונחבלתי קלות, אך לא התייאשתי. החלטתי
לפנות ימינה, חשבתי שאולי שם יהיה לי יותר מזל. פניתי ימינה,
נתקלתי באבן ונפלתי. ניסיתי לקום, אבל זה לא כ"כ הצליח. ישבתי
ככה בחול בין השיחים והקוצים במשך כמה דקות, ואז הצלחתי לקום.
כשקמתי, ראיתי שהאבן שנתקלתי בה בעצם לא היתה בכלל אבן. זה היה
צב, ואני נתקלתי בשריון שלו, ובגלל שנפלתי מעכתי אותו ברגלי
השמאלית, ועכשיו הוא מת. הרמתי את הצב המת, הסתכלתי עליו, ולא
באה לי שום השראה לשיר. ניסיתי להתרכז רק בו, ולא הצלחתי.
ניסיתי לחשוב על ביאליק , שיצא לטבע וכתב שיר על ציפור, וגם זה
לא כ"כ עזר. פתאום, לא יודע למה- היתה לי בחילה נוראית. זרקתי
את הצב המת רחוק רחוק, כדי שלא אשמע את קול הנפילה שלו על
האדמה הקשה, והתחלתי לרוץ. רציתי לצאת מהשדות ולהגיע כבר
הביתה. היה ממש מאוחר, והחשיכה היתה מוחלטת. לבסוף, אחרי ריצה
והליכה ממושכת הגעתי הביתה. נכנסתי לחדר, וראיתי את בלוק
המכתבים והעט מיותמים, כאילו מחכים לי.
אמרתי לעצמי, שקודם כדאי שאך להתקלח, ואחר-כך- אם תבוא לי
השראה -אני אכתוב משהו. הלכתי לאמבטיה, הורדתי את הבגדים
המלוכלכים, ופתאום קפצתי. על הצוארון של החולצה שלי מצאתי
ריבוע מהשריון של הצב ההוא. אין לי מושג איך הריבוע הגיע
לחולצה שלי, אבל הבנתי שזה סימן - אולי מהמשורר הלאומי שלנו-
שאני צריך לכתוב את השיר המתוכנן על הצב. סגרתי את ברז המים
במהירות, יצאתי עירום מהאמבטיה וחזרתי לחדר. התיישבתי עירום
ונוטף מים בכל גופי, לקחתי את העט והתחלתי לכתוב. כתבתי שיר על
צב. לא מצאתי לשיר כותרת, ואז נזכרתי במורה שלי מבית-הספר
היסודי, שלמדה אותנו, שלשיר חייבת להיות כותרת.
הייתי ממש עייף, והתחלתי להיות עצבני מכל העניין. חשבתי, שאם
הייתי יכול  'לתפוס שיחה' עם ביאליק, הכל היה יכול להיות הרבה
יותר פשוט. ביאליק בטח היה חושב, ומוצא תוך שניות ספורות כותרת
מתאימה לשיר.
כששמתי לב, שאני ממש עומד להשתגע, החלטתי לתת כותרת לשיר,
כותרת בשם: "קן לציפור". אם זה היה טוב למשורר הלאומי שלנו, זה
יהיה טוב גם לי, חשבתי לעצמי. (הרי צריך לקחת ממנו דוגמא).
לא היה אכפת לי שזה לא מקורי, ושזה לא מתאים לשיר- העיקר שהיתה
לי כותרת.
למחרת, שלחתי את השיר לכמה הוצאות לאור. רציתי לראות מה תהיה
התגובה.

שלושה וחצי חודשים לאחר מכן, כשכבר התייאשתי וחשבתי שאף אחד לא
העניין בשיר שלי, הגיע אלי מכתב. פתחתי את המעטפה, וראיתי
שמדובר בתביעה משפטית. היה כתוב שם, שגנבתי זכויות יוצר, ועוד
כל מיני דברים שלא כ" הבנתי. חודשיים ושלושה ימים אחר-כך היה
המשפט. לא היה לי כסף לעו"ד, ולא כ"כ ידעתי מה להגיד
בבית-המשפט. השופט רחם עלי, אבל החליט שעלי לשלם סכום כסף די
נכבד לאותה הוצאה לאור שתבעה אותי (בנוסף להוצאות משפט ושכ"ט
עו"ד).
הייתי ממש עצבני, ובלב קללתי את המשורר הלאומי שלנו, שהרי
בגללו הכל התחיל.
יצאתי מבית-המשפט וירקתי. התחלתי ללכת, ואח"כ הוספתי עוד
יריקה. שיהיה גם בשביל הצב המת.
הלכתי הביתה