"כמה מופלא הוא הדבר הזה: שדווקא בשעה שהמציאות נגמרת לנו
לפתע מול העיניים, דווקא ברגע הזה אנו נוגעים במלוא מהותה.
במהותה הריקה, הכאוטית. בכל שלמותה."
                                    (אושר / עוזי וייל)

.1

"וידיעה אחרונה:"  אמר שדר החדשות בקול באס מלכותי, "שלג ראשון
פוקד בשעות אלו את רחובות ריו דה ז'נרו. הגל הגדול דוהר אל
חופי אוסטרליה. איש אינו יודע לאן דברים יובילו מכאן," הוא
הוסיף בקול רועד, "כאן מסתיימים שידורנו. יהי האל עם כולכם."

דניאל הביט ברדיו הקטן שעל השידה. הוא קם, לבש את מכנסי הז'מש
הכחולות, את חולצת הקטיפה השחורה והביט במראה. "שום דבר לא
יהיה כשהיה." הוא אמר לבבואה שמולו. השעה הייתה מוקדמת מדי.
הוא הרים את השפופרת וחייג. "זה הולך להיגמר..." הוא לחש. "אני
יודעת," היא ענתה, "בוא אלי."

הרחובות הריקים נפרשו מולו. על מגלשה בפארק הבחין דניאל באם
משחקת עם בנה. הם היו מקסימים. אחר כך ראה את האיש המזוקן
בחליפה השחורה. פעם, בשעת לילה מאוחרת, עבר האיש על פניו ונעץ
בו את עיני הינשוף שלו. "אין סיכוי..." אמר לו האיש והמשיך
בהליכתו. דניאל חייך לעצמו, מביט באיש המתרחק. מי צריך סיכוי?
חשב לעצמו בדרכו הביתה.

האיש רכן על ברכיו והתפלל לאלוהים שלו.
"זה אנחנו?" שאל דניאל.
אבל האיש לא ענה. מבטו המיוסר עטף אותו בהילה של כאב.  
"טעינו?" דניאל התעקש, "יש משהו שלא הבנו?"
"לא." ענה האיש, "זה מקרי לגמרי."
"סתם?"
"סתם." אמר האיש, "סטטיסטיקה. עץ או פלי. זוג או פרד. דברים
כאלה..."
דניאל הציץ בשעון. הוא תחב את ידיו למכנסיים והחל ללכת. היו לו
דברים להשמיע.
"חכה!" צעק האיש. דניאל עצר.
האיש הפנה אל דניאל את מבטו בריכוז רב.
"ראית פעם כוס נשברת?" הוא שאל.
"הרבה פעמים."

חיוך גדול נמתח על שפתיו של האיש. הוא צחק צחוק פרוע. "אין
סיכוי," הוא אמר, "אף פעם לא ראית כוס נשברת. ראית אותה כשהיא
נופלת, זה ברור, וגם ראית את הרסיסים שלה עפים לך על המרצפות,
גם כאן אני מאמין לך." הוא קם מהאדמה הלחה והניח את ידיו על
כתפו של דניאל. "אבל את הכוס נשברת, את הרגע שהכוס כבר לא כוס,
את נקודת האין של הנה כוס, הנה זכוכית - את זה לא ראית בחיים
שלך." חייך האיש.

"וזה מה שרצית להגיד לי?" שאל דניאל.
"לא," ענה האיש, "למה? זה משנה משהו?"



.2

דניאל פילס את דרכו בין השלוליות הרבות. שקט מילא אותו. הוא
יגיד לה שהוא אוהב אותה, הוא חשב, שהוא תמיד אהב. הוא יגיד לה
שהוא חיכה, הוא חיכה שמשהו יקרה, משהו הרי תמיד קורה. הוא יגיד
לה את האמת. הוא יספר לה שלא רצה להסתפק, וגם כשרצה אף פעם לא
הצליח. משהו אחר חייב להופיע, ככה חינכו אותו, עניין של שעות,
של ימים, עניין של זמן - פונקציה מתמטית. הוא יגלה לה איך פחד
להיעצר, שאי אפשר להקפיא את העולם, שהוא לא האמין שאפשר לאהוב
בפעם האחרונה, שיש בכלל פעם כזאת. הוא לא יסתיר ממנה כלום, הוא
יגיש לה את עצמו.

הוא יתנצל. זה בדיוק מה שהוא יעשה. הוא יגיד לה - 'את הדבר הכי
אמיתי שהיה לי', הוא לא יברח מזה. 'את רואה אותי', הוא יגיד
לה, 'אלפי אנשים מסתכלים עלי כל הזמן, אבל רק את רואה.'  אחר
כך ילטף את פניה וינשק להם. היא תתמסר. הוא ירטיב  את צווארה.
'אני אוהב אותך,' הוא ילחש לה באוזן, 'מזמן  כבר לא אמרתי לך
את זה'.

משהו יקרה, חשב דניאל בין משבי הרוח העזים, משהו מקרי יקרה
בקרוב מאוד. אף אחד לא יודע להגיד מה יהיה המשהו הזה - חלק
מייחס לו חשיבות עליונה, חלק אחר עושה אהבה. הוא נעמד מול חדר
המדרגות הפרוץ ונזכר בריח שערה הבהיר, דמיין לעצמו את תוויה
פניה, את החיוך הצבעוני. 'פספסתי אותך', הוא יגיד לה, 'אני לא
יודע להסביר לעצמי למה', הוא יאמר כשידו תרפרף על בטנה. את
הסיגריה האחרונה שנותרה לו, הדליק כשהתיישב על מדרגת האבן. גוש
עלה בגרונו ונעצר. הוא יסיים את הסיגריה ויעלה.



.3

מחשבות של סיגריה אחרונה: אתה רואה כוס, כוס יין נניח, והכוס
נופלת, היא חמקה למישהו מהידיים. אתה רואה את זה. הכוס באוויר,
היא עדיין כוס לכל דבר, יש לה צורה, היא קיימת במציאות. דניאל
מצץ מהסיגריה בתאווה. סיגריה אחרונה, הוא צחק, לפחות שתהיה
שווה משהו. יש כוס בתהליך, הוא המשיך, יש בעולם כוס בצלילה
אנכית, אבל זה לא העולם שלי. בעולם שלי הכוס היא כבר שברים של
זכוכית, בשבילי הכוס היא רסיסים, היא רסיסים עוד במעוף שלה,
אני לא ממתין שתישבר. הכוס נשברת אצלי לפני שהיא מסתיימת. 'אני
שובר את הכוס', הוא חשב. אחר כך קם וניער את גופו, 'אף פעם לא
חיכיתי שתישבר', הוא אמר בקול, 'אף פעם לא התרכזתי בזמן המעבר,
הוא נראה לי חסר חשיבות'. הוא הביט במדרגות וידע שלא יעלה בהן
עוד. מפולות סלעים שטפו את צוקי האי הבריטי.  שטפונות אדירים
מחקו את דרומה של היבשת ההודית. דניאל החל לצעוד אל הרחוב
הריק.

'יש סיכוי', הוא לחש לעצמו במבוכה, 'מנייק מי שאומר אחרת'. הוא
תחב את ידיו לכיסים. חיוך של הקלה התפשט בכל איבריו. הוא החל
לצעוד מערבה. הוא ידע שהיא רואה אותו מהמרפסת. דרך חרכים דקים
היא מציצה בבחירה החופשית שלו, ממתינה למקרה שיבוא להכיל אותה.
הוא גם ידע שזה לא משנה.