(איש ואישה יושבים על ספסל)
איש: סליחה, אפשר לבהות בך? לבהות לך בחזה?
אישה: לבעוט?
איש: לא לבעוט, לבהות, כמו לבהות בתקרה, לא כמו לבעוט בכדור.
אישה:אתה בוהה בתקרה הרבה?  ולמה לך לבהות בי?
איש: כי את יפה.
אישה: אני יודעת., רבים כבר אמרו זאת, אין חדש.
איש: וגם החזה שלך נראה רך ונעים.
אישה: הוא לא רק נראה כך, הוא באמת רך ונעים, אני יודעת.
איש: ומרשה את לבהות בו?
אישה: תלוי מה מטרתו של הבוהה. החזה שלי הוא לא סתם חזה, הוא
גדול, נעים, רך ויפה. אני לא מרשה לבהות בו סתם ללא סיבה.
"צריך מטרה" ככה אימא שלי תמיד אמרה. "את קונה חלב כי את רוצה
לשתות, את לא קונה חלב כי את רוצה לבכות." צריך מטרה מוצדקת,
לא סתם מטרה, מטרה שתקדש את האמצעים.
איש: אני בוהה בך, בוהה בחזה, בחזה הרך והנעים שלך, בשביל הדור
הבא, בשביל שיבוא שלום.
אישה: השלום הוא אכן מטרה נעלה. אך לצערי אני לא מבינה את
הכוונה מאחורי הבהייה שלך בחזי.איך את השלום היא תביא?
איש: את עוד תיראי!
אישה: איך אראה? אני עיוורת, לא אראה אף פעם.
איש: לא תראי בעינייך ממש, אך תחושי ותדעי שהוא שם, כאשר הוא
יבוא. אלא אם תמותי במלחמה שתבוא לפניו.
אישה: עדיין לא הבנתי איך החזה שלי יקדם את בואו של השלום.
איש: תראי, יום אחד היה לי חלום ביעותים, והוא הבעית אותי
מאוד,
לכן אני כה רוצה בשלום. הבנתי שכדי שיבוא שלום, צריך מישהו
שיביא אותו. לכן קודם כל רצוי שתחכחי את רגלייך ברגליי, נתחבק
נתנשק. לפחות ארבע פעמים בשבוע. וגם נעשה הרבה סקס. את תפשטי
את חולצתך, אני אבהה בשדייך, אמשש אותם. ואת תעשי בי מה שתרצי.
אחר כך תכירי לי את הורייך,ואני אכיר לך את שלי. נגור ביחד,
בירושליים, עיר הקודש, נבנה משפחה. אכניס אותך להריון לפחות
פעמיים. אחרי תשעה חודשים, תלדי לנו בן עם כשרון כתיבה, הוא
יכתוב שירים, סיפורים ומונולוגים בעיקר על תקופת המלחמה שהוא
יחייה בה, באותה תקופה גם יוולד אחיו, בן יפה וחכם עם כישרון
מנהיגות יוצא מן הכלל, ועם יכולת נהדרת בניהול משא ומתן. הוא
זה שיביא את השלום. הוא לא יצטרך לבהות בתקרות, הוא לא יצטרך
לכתוב דיאלוגים, אבל עדיין יהיו לו יסורים עם בנות המין השני,
זה לא ישתנה אף פעם.
עכשיו את מבינה, תני לי לבהות בשדייך.
(בוהה למספר שניות.)
תודה.
אישה: אני מסכימה, תמיד חינכו אותי לשלום ולנתינה.
(בוהה מספר שניות נוספות.)
כמה אתה חושב שהשלום שווה? כלומר, כמה כסף הוא שווה?
איש: הרבה כסף. לפחות מאתיים שקל.
אישה: אני מסכימה. תמיד חינכו אותי לשלום ונתינה.
ואם היו צריכים לשלם לשלום. אתה חושב שהוא היה נותן לשלם לו
בתשלומים?
איש: הוא היה נותן, אך אם רוצים שהשלום יבוא בהקדם צריך לשלם
במזומן. השלום חיכה כבר מאה שנה, הוא יוכל לחכות עד שיסתימו
התשלומים. אך לנו זה לא רצוי כי כבר חיכינו מספיק, אין לנו
סבלנות, אנשים יהרגו. את מבינה?
אישה: אני מבינה ומסכימה. תמיד חינכו אותי לשלום ונתינה. ואמא
שלי הייתה זונה. אז תשלם! לפחות מאתיים שקל! אין לי סבלנות,
אנשים יהרגו! ואם לא תשלם אביא את השלום עם מישהו אחר. או
שאביא לבד מלחמה.
איש: שלום אהה?!?! מלחמה?!?! זה מה שאת רוצה, בת זונה.
לכי תתעלסי! אולי יצא לך מזה הסכם להפסקת אש.