בדיוק יצאתי מהמקלחת כשקיבלתי את הטלפון מרובי. הייתי מאד
עייפה, וחייכתי למחשבה שהנה, גם אני מסוגלת להגיד לא לעוד לילה
נטול משמעות וגדוש באלכוהול לטובת הפוך הנפלאה שלי, שגם עכשיו,
כשכבר התחילו החמסינים, אני לא מסוגלת להיפרד ממנה. רובי ואני
לא היינו חברים טובים. למען האמת, מעולם לא החלפנו יותר מכמה
משפטים סתמיים, נוסח "מה החומר למבחן" ו"כרטיסים למחר בערב
לקנות אצלי". אז ביום שבת בערב, יום אחד לאחר המבחן האחרון,
רובי התקשר אלי, לראשונה בחייו אם אינני טועה. הוא לא שאל מה
שלומי, ולא מה אני עושה הערב. הוא הודיע לי ללא גינונים: "אני
לבד בבית. בא לך לבוא אלי? אני רוצה לרדת לך. ולהפך". עדיין
מטושטשת מעט מההנגאובר של הבוקר, ומשועשעת קשות מהניסוח שופע
הכנות של הצעתו, נתתי לו את התשובה היחידה שניתן לתת להצעה
כזו: "כמובן". כמובן שהוספתי שאני לא ארד לו בשום אופן- כי
בחורה מופקרת אני לא, ושאני לא מוכנה ללכת ברגל, חרף הבטחותיו
לפצות אותי על זה. הוא לא התווכח, לא הרבה בכל אופן. כעבור חצי
שעה הוא פתח לי את הדלת לביתו.
על השיש עמדו כוסות לימונענע, פירורי לחם היו מפוזרים על
השולחן. "מצטער על הבלגן, החבר'ה עשו לי ביקור פתע. לקח לי
איזה שעה להעיף אותם". טוב, אני שמחה שהוא העיף אותם. סובבתי
את גבי אליו ובחנתי את הבית. נראה שהוא אכן היה ריק מאנשים.
הוא קם וניגש אלי, והדבר הראשון שהרגשתי הוא כיצד השרוך הקושר
את החצאית שלי נמשך לכיוונו. הוא חיבק אותי, והחצאית נפלה.
הסתובבתי אליו. יש לו תלתלים ארוכים, לרובי, יפים, שנופלים לו
על הפנים ומכסים את העיניים. אני חושבת שזו הפעם הראשונה
שהסתכלתי בעיניו. אף פעם לא עמדתי כל כך קרוב אליו. הוא דחף
אותי עד שנתקלתי מאחור בשולחן האוכל. מבלי לומר דבר ומבלי לנשק
אותי או אפילו להניח עלי יד, הוא נעמד על ברכיו, והחל מושך את
תחתוני לכיוון הרצפה. הבטתי ישר, בוחנת את התמונות שעל הקיר,
שכולן נראו לפתע כמו אוסף עבודותיו של חואן מירו, ידיי תומכות
בגב התחתון שלא יילחץ חזק מידי על גבי השולחן. כשהוא דחף אותי
להתיישב על השולחן הזה, עצמתי עיני. הטלתי ראשי לאחור, ובמהרה
חשתי תחת גבי את המפה המתקמטת על גבי העץ.
זה לא נמשך הרבה זמן. כשפקחתי עיני ראיתי את ראשו עולה מולי,
את עיניו ננעצות בי בציפיה דרוכה, כאילו פחד לזוז ממקומו לפני
שיראה את פעולתי הבאה. ובכן, מה נותר לי לעשות? החלקתי לאט
מהשולחן, התלבשתי מהר אך בלי להסתתר, ואמרתי לו תודה. עיניו
גדלו עוד יותר, והוא חייך חיוך נבוך ומקסים. זו הפעם הראשונה
שחייך אלי. "תודה מותק, היה אחלה, באמת. אין צורך שתיקח אותי
הביתה, אני אלך ברגל. תודה רבה, לילה טוב", הותרתי נשיקה על
לחיו בדרכי החוצה. הלכתי בצעדים שקטים ורגועים, כמה שאני אוהבת
את אויר הלילה, שואפת לעומק הריאות את עשן הסיגריה, נושפת אותו
בקמצנות, שלא אגיע לסופו של הערב היפה הזה. חייכתי לעצמי.
העיניים שלו באמת יפות, והוא באמת היה נחמד. אני תמיד מעדיפה
את גישת "בא לי לרדת לך" מאשר את גישת "בא לי לדבר איתך קצת".
ובכלל, מה אתם הייתם עושים אם יום אחד היה מתקשר אליכם בחור
כלשהו, או בחורה אם תרצו, בעל מראה חיצוני סביר לחלוטין,
ומצהיר "אני רוצה לרדת לך"?
הסיגריה הגיעה לסופה בדיוק כשהגעתי למדרכה אשר בפתח הבניין
שלי. התיישבתי על מדרגות הכניסה, והדלקתי סיגריה נוספת, בתקווה
שאצליח למחוק מפני את החיוך לפני שאכנס- אחרי הכל זה לא
מהסיפורים שהייתי רוצה לספר לאמא שלי. כן, הרגשתי טוב, וככל
שחשבתי על הבעת ההפתעה שכנראה עדיין נותרה קפואה על פניו,
התחזקה אחיזת החיוך על פני. כמה מצחיקים הם גברים, תמיד הם
יורדים על הברכיים מול גופה הערום של אשה. ויותר מכל מצחיקה
אותי המחשבה, שרק לפני כמה שבועות עוד הייתי חושבת עליו כל
לילה לפני השינה, מבטיחה לעצמי שיום אחד יהיה לי האומץ לגשת
אליו ולומר לו שאני מתאהבת. אוי, גברים...