אנחנו חברים טובים. הכי טובים אפילו. כמעט כל לילה הוא מתקשר,
אחרי שאני חוזרת מדייט גרוע ונרדמת לא נרדמת מול הטלויזיה. יש
לנו את המקום שלנו, ביתן מפלגה נטוש מוקף שיחים גדולים, בדיוק
באמצע הדרך בין שני הבתים שלנו. חמש דקות הליכה. כל לילה אנחנו
יושבים שם, הוא עם גבו אל הקיר ואני עם גבי על חזהו, מעשנים
המון סיגריות ומדברים על הכל. המון סיגריות. והשיער הארוך
והשחור שלו, שלא סורק מעל לשנה, נופל על הפנים שלי ונכנס לי
לפה, והזיפים שלו מדגדגים את הלחי שלי, ואני מאמינה לו כשהוא
אומר ששום דבר לא באמת משנה ושעם ראש כמו שלי אני לא צריכה
לדאוג לשום דבר. בזמן האחרון הוא אומר שזה הגוף שלי שיפתור לי
את כל הבעיות, אבל רואים בעיניים היפות שלו שהוא לא מתכוון לזה
בכלל. ככל שמסתכלים יותר בעיניים שלו, מוצאים יותר ויותר
גוונים שונים של כחול, ואני כבר מכירה את כולם. יש גם פס אחד
אפור, וכשהוא משקר- הפס נעלם. וגם אז הן נורא כחולות ויפות,
אבל פחות.

הוא מנשק טוב. גיליתי את זה לפני כמה שבועות, אחרי שנה שלמה של
שיחות ליליות, ואף פעם לא נגעתי בו ככה, גם אחרי כמה בירות וגם
כשהיה קר מכדי לצאת החוצה. לילה לילה, מספרים דברים שלא מספרים
לאף אחד, ולא מספרים לאף אחד על זה, השיחים מסתירים אותנו
מהבודדים שעלולים אי פעם לעבור ברחוב הקטן הזה לפנות בוקר.
מחובקים, עצובים, והירח שצופה לא רואה כלום. כל הלילה לא זזים
מאותה התנוחה. ופעם אחת, נישקתי את נשיקת הפרידה הרגילה,
ושפתיי סטו, אולי ללא כוונה, והוא לא עצרני, כמה שניות
והסתובבתי והלכתי. מזמן שלא הייתה לי נשיקה כזאת, שהרגישה כמו
פאזל. כנראה שככה זה אצל אנשים שנולדים דומים ואז מדברים על
הכל כל לילה.

הוא אוהב את החזה שלי. הרבה אוהבים אותו, אבל איתו זה אחרת.
כבר יצא לו לגעת בו, הרבה פעמים, אבל אף פעם לא בתחבולות, ואף
פעם לא באמצע נשיקה. כשאנחנו מתנשקים, רק שפתינו מחברות
בינינו. הוא מעביר אצבעותיו במורד גבי, ואני מחייכת, והוא יודע
בדיוק איזה חיוך, למרות שאני מפנה אליו את גבי. הוא פותח את
אבזם החזיה, כי זה מפריע, והוא צודק, ולי לא אכפת, רק שימשיך.
הוא יכול להמשיך עם זה שעות, רק לגרד לי את הגב, ואפילו פעם
אחת לא לומר שנמאס לו. אבל לי נמאס, ואני נשענת אחורה, מניחה
לידיו לטייל לעבר חזי, ללטף, לחבק, לחמם. ארבע לפנות בוקר,
החולצה שלי מונחת על ברכי, ואיך שהוא יודע לחבק. והוא אומר שזה
לא יקרה שוב, כמו בחורה צעירה שנסחפה עם גבר של חברתה. זה לא
יקרה שוב, כי אני באמת חשובה לו, ובכלל לא משנה לו הגוף שלי,
למרות שזה לא נראה ככה. הוא לא כמוני, כך הוא אומר. אף אחד לא
כמוני, בחורה שאין לה מעצורים, ששום דבר לא באמת משנה לה. לו
יש מעצורים, והוא מפחד שזה ישנה דברים. אני אומרת לו שהוא מפחד
ממה שלא קיים, ומנשקת אותו. הוא מניח לי להמשיך, אבל מטה ראשו
כך שלא אגיע לשפתיו.

הוא אומר שזה לא יקרה שוב, אבל הוא לא הראשון ולא האחרון שאמר
זאת לאשה. שוב אני מניחה לו לפתוח את אבזם החזיה, שוב הוא מניח
לי להניח שפתי על שלו, ורק בחיבוק שלו, רק בחיבוק שלו טוב לי
ככה, אמצע הרחוב אמצע הלילה, ואני לא מפחדת מכלום, שיעשה בי
כרצונו, שיהפוך לאחד מאותם רבים ולא כל כך טובים, כי אני יודעת
שאיתו זה אחרת. הוא מכיר אותי, ויודע שאני לא כמו בנות אחרות,
שלי לא אכפת, ואני אף פעם לא מקנאה ואף פעם לא מתאהבת, ושונאת
מחוייבות והבטחות. גם הוא לא מתאהב וגם הוא לא מבטיח כלום, אבל
בכל זאת הוא מפחד שזה ישנה דברים, ואומר שזה לא יקרה שוב. אני
שוב לא מאמינה לו, כי בסך הכל, הוא זה שידיו הקדימוהו, וידבר
כמה שידבר, באמת יש לי גוף יפה. לא יפה כמו העיניים שלו, אבל
מספיק יפה בשביל לבלבל גבר שמחבק אותו לפני הזריחה.