אנ'לא מבין את המוח האנושי...(ואני בטוח שרבים אחרים גם לא)
הוא גורם לנו, הזכרים הפשוטים בעלי השכלה תיכונית ממוצעת,
לעשות דברים שבמבט לאחור יראו כאידיוטים, מטופשים, וחסרי כל
פשר אבל בעיני אותה בחורה באותו זמן התפרשו כדבר "מתוק" או
"חמוד"  ולאחר אותו מעשה זכינו לאותו גילוי של חיבה בין אם הוא
פיזי דהיינו נשיקה או חיבוק (שנראה מספק באותו הזמן) ובין אם
הוא מילולי (ע"ע שתי המילים המצוינות בגרשיים). אנחנו כזכרים,
או שמא זה רק אני, מחפשים את אותו קשר מיוחד שיגרום לנו להרגיש
שיש מישהו איתנו שמאפשר לנו לחוות איתו דברים או שאנחנו יכולים
לחוש איתו ביחד את אותו "רגש"-אהבה.
וזה מביא אותי לשאלה שלי - "מה היא בעצם אהבה והאם היא באמת
קיימת?"
לפי איך שאני רואה את זה - לא.
אולי בגלל שאני רק בגיל ההתבגרות ועדיין לא טעמתי את החיים,
אבל אפילו שההורמונים שלי משחזרים את רגעי השיא במלחה"ע השנייה
בתוך גופי בכל זמן נתון בחלק מחיי ההתבגרות שלי אני חש שיש לי
מעין הבנה כזו עם החיים, שהם מנסים לומר לי בכל מיני דרכים על
טעויות שאני עושה...למשל החיים לימדו לא להקשיב למוח שלי שכן
כל פעם שאני עושה משהו שנראה הגיוני באותה עת מתברר לי שזה היה
כנראה הדבר הכי לא נכון לעשות ועוד בעיתוי הכי לא טוב שיש. כמו
שלמדתי את הלקח הזה למדתי שהחיים לא נותנים לך אהבה כי היא לא
קיימת.
מה שאנחנו מרגישים היא אשלייה של עוד מישהו שאכפת לו מאתנו.
כשבעצם האהבה היא הצורך הבסיסי של שני יחדים בכתף לבכות עליה,
ובאוזן קשבת, בשלב זה רבים מכם יגידו שבעצם אני סותר את עצמי
באמרי שאין דבר כזה אהבה, אבל לא, אני אומר שהאהבה שכולם
מדברים עליה לא קיימת, אהבה היא לא רגש, היא צורך קיומי...
בשלב מסוים כאשר השניים היחדים התבגרו והחליטו לחיות יחדיו
ולהתחתן יעבור זמן מה והאהבה או הצורך הזה יחלוף ויוחלף בתחושת
הרגל, כמה זוגות שהם מתפקדים כזוגות זמן רב כמו עשרים שנה
יכולים להגיד באמת שהם אוהבים אחד השני? ושהם לא זוג שכבר רגיל
אחד
לשני...
לכן אני טוען שהאהבה לא קיימת אבל היא תשגע אותנו היא תשתעשע
אתנו ובשלב מסוים היא תביא לנו סיפוק אולטימיבי אבל אולי
הסיפוק נובע רק מהצורך להרגיש ככה...או שמא זו האהבה?