לכאורה לא היה הבדל בין הבוקר הקיצי הזה לבין קודמו. השמש
החלה לה בטיפוס היומי, מנומסת ורגועה כמו שהיא בדרך כלל בשבע
בבוקר. את הנהגים שנסעו על הכביש זה לא ממש הרשים שכן הם ידעו
מה ייקרה עוד שלוש שעות שהיא תתחיל ממש להתרגז ולהעניש.
הזוג שנסע להביא את הילד לגן שתק כמו תמיד והקשיב לחדשות ברדיו
, לספירת המתים, לנפילות, לשערוריות, לשירים העצובים. מידי עוד
נתון סטטיסטי מדאיג שבקע מהרמקולים הם החליפו מבט ספק חיוך
מודאג, ספק הנדת ראש ושוב, פנים קדימה לכיוון הפקק הבלתי נמנע.
הילד מאחור שתה מהבקבוק ושיהק.
גם הצעיר הצעיר במכונית הישנה (בלי המזגן) לא שם לב להבדלים
מיוחדים - הוא שוב פעם חשב על העבודה הזאת שהוא לא מאמין שהוא
ממשיך לקום בשבילה, מדי פעם הבליחה דמותה של אהובתו מחייכת
ויפה. היא נתנה לו כוח וסיבה והוא הקדיש לה בשירה כל שיר יפה
שהיה בדרך. כמו תמיד הוא ראה את המטוסים עוברים לו מעל לראש
לכיוון הים והוא פתאום היה עליהם, הוא לא ידע לאן אבל הוא ידע
שהיא לידו מחזיקה לו את היד. הפקק התחיל תמיד בדיוק אחרי קו
המטוסים הממריאים והוא נעצר ליד הזוג שנסע להביא את הילד לגן.
מימינו ישבה הדוגמנית בתוך המכונית שהיא קנתה בתקופה שלהיות על
הרואין היה באופנה. בבוקר הזה היא הייתה בדרך לגמילה. אצבעות
ידיה מתופפות בעצבנות על ההגה ובפיה סיגריה.
הדוגמנית הייתה גם הראשונה שראתה את קבצן הצמתים מדדה לכיוון
טור המכוניות החדש שנאגר לו ליד הרמזור ובידו קופסת נעליים.
הוא היה לבוש מכנסיי ג'ינס, חולצת T ונעלי התעמלות חדשות. 'מזל
שיש לי מזגן' היא חשבה לעצמה 'אני לא אצטרך אפילו לשמוע אותו
מזמזם משהוא בשביל עוד שקל המסטול הזה'
הקבצן התקרב לכיוונה והיא נפנפה לו עם היד להסתלק, הוא הסתלק
לכיוון הזוג עם הילד שגם הם היו צפונים במזגן הם הסתכלו עליו
שנייה הסתכלו אחד על השנייה הנידו קלות עם הראש והחזירו מבטם
קדימה. הילד לגם מהבקבוק שלו והצביע על הנווד " איש , איש ! "
הוא גיהק
" אל תסתכל " אמרה לו האישה " לא יפה להסתכל ואל תצביע !! "
החלון של הצעיר היה פתוח והוא שוב היה שקוע בדמיונו. הפעם הוא
הזמין מהדיילת מיץ תפוזים קר וחברה שלו לחשה לו בצרפתית באוזן.
הוא ראה את הקבצן שזה היה כבר ליד חלונו.
" אני מצטער, אין לי " הוא הפתיר לכיוונו.
" אני יודע" ענה לו באנגלית / עברית סר לואי גולדשטיין "אני
יודע, בשביל זה אני כאן, קח, שיהיה לך קצת " הוא הוציא 2
שטרות של 100$ מהקופסא והושיטם מול פרצופו של הצעיר.
אחרי שניות של הלם חטף הצעיר את השטרות ופער את פיו בתודה.
ראשונה לפתוח את החלון הייתה הדוגמנית " היי, היי, אני ! , אני
כאן ! " היא צעקה. לואי הסתובב אליה, חייך, הוציא 200$ ואיחל
לה נסיעה טובה. הזוג עם הילד החלו לצעוק. בהתחלה זה נשמע כמו
שהם על אי בודד ופתאום עוברת ספינה של מחפשים מרחוק. " הלו ,
הלו , איזה יופי ! , הלו, הלו, אנחנו כאן!"
כך החל, מה שתואר מאוחר יותר בחדשות, כפקק הארוך ביותר בתולדות
המדינה 50 ק"מ של רכבים, צפירות ואלפי דולרים. מסוקים חגו
מעליו, צלמים צלמו אותו, כתבים כתבו עליו ושוטרים באו לעצור את
סר לואי גולדשטיין, יהודי עשיר מלונדון שהגיע כמה שעות קודם
לכן במטוס שלו לישראל.
בחקירתו הודה לואי בכל ההאשמות שיוחסו לו, הוא התנצל אם הוא
במקרה גרם לנזק והוסיף כי הוא מוכן לפצות בגין כל תביעה מוצדקת
כלפיו. השוטר שאל אותו למה הוא עשה את כל זה והוא אמר שהוא כבר
שנה יושב לו בבית וחושב איך הוא יכול לעזור הוא חשב שככה הוא
יוכל להבטיח כי הכסף שלו מגיע ישר לאנשים הפשוטים, מן דרך לא
אמצעית וחדשה.
השוטר צחק, זז קלות על כיסאו ואמר לו שגם מתחת למדים, לדרגות
ולשפם הוא בעצם איש פשוט. לואי הוציא צ'ק מוזהב ושאל " לפקודת
מי אדוני ? "
הבוקר הקיצי הבא היה כבר משהו מיוחד. רב האנשים דווקא בחרו את
הבגדים הפחות נקיים שלהם לעבודה, השיחה בין בני הזוג עם הילד
קלחה והם גם הכינו שלט קטן באנגלית ' אנחנו משלמים משכנתא,
מסים ומשרתים בצבא - הכל שלפיצקי כאן מאחורה יהיה חלב בבקבוק.
גם הצעיר הכין שלט ' כל בוקר אני חולם על טיסה לחו"ל, אף פעם
לא הייתי אני לא מרוויח מספיק אנא עזרו לי" (הדוגמנית אושפזה
ולא הפסיקה לקשקש ) כולם נהגו והביטו לצדדים, בחשדנות וסקרנות
בחיפוש אחר איש זקן עם קופסת נעליים. באותו הזמן בדיוק ישב
לואי גולדשטין על המטוס הפרטי שלו שהמריא זה מכבר והביט למטה
על הפקק המתהווה לו תחתיו. הוא ביקש מהדיילת שתביא לו מיץ
תפוזים קר בזמן שחברה שלו לחשה לו בצרפתית על האוזן. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.