אתמול בלילה ראיתי סרט כחול ונזכרתי בך.
את יודעת, זה מצחיק, לפני שנפגשנו לא רציתי לשכב עם אף אחת,
רציתי רק לאהוב, לחבק, לישון ביחד. השתנתי. אני צריך מין. אני
צריך לגעת. אז ראיתי סרט והתגעגעתי.
במלחמת הקיום כולנו חיילים, כולנו יצר שאי אפשר להחריש.
התגעגעתי, אז מה? למדתי לחיות עם הגעגוע, לדעת שהוא קיים ובכל
זאת לא להקשיב לו. להרגיש אותו בוער בי ולא להישרף. להמשיך
ללכת. לא לצפות לכלום. רק לשמש שתזרח ותשקע.

אני כבר לא כותב, כי אני לא מרשה לעצמי לכתוב אותך, אז הפסקתי
לגמרי. ואם אני חייב אני כותב עבודה על מצב המשק, או על מחיר
הכסף של חברה גדולה בענף החרא. ואני שותה, והרבה, העיקר לנפח
בועה שבה קל לחיות.
ובבועה שלי יש המון סקס, ויש גם אהבה מזדמנת עם בחורות חולפות,
וכל פעם אהבה מסוג אחר, זה לא כל כך נורא, למדתי לחיות בבועה,
זה מה שצריך בעולם שלנו, לא אני המצאתי את החוקים, אני רק
מציית להם.
את רואה את הקו המקווקו? רק תלכי אחריו, אולי לא תגיעי רחוק,
אבל תגיעי בבטחה. לא, ברור שאת לא רואה, את הרי שונה, אצלך יש
קווים רק בשביל לעבור מעליהם, לדרוס אותם בדרך לנקודה הבאה,
שגם אליה לא רצית להגיע.
חיית מסיבות שכמותך, תשכחי מחיי הלילה המיוזעים במועדונים
רועשים, תשכחי מאלכוהול זול וריח של קיא, ותשכחי מהפורקן שלך.
תרקדי אל מצעי המשי שמתחתי לכבודך במיטתי, תיכנסי מתחת לשמיכות
החמות ותיצמדי לגופי, נרחף אל הירח ונקיף אותו שבע פעמים עד
שחומות המציאות יקרסו. נזדיין עד שסוף העולם יגיע, כבר סיפרתי
לך פעם שהוא בדרך, בואי נחכה לו ביחד. נהלום במוות הכחול שמבקר
מידי לילה בחדרי, משתרך לו בחושך לכיווני ותוקף. נכה בסיוטים
ונהדוף את היקיצות המכאיבות שבאות עלי בצרורות. נתחבא לנדודי
השינה, אני אפסיק את ההליכות הליליות בגנים הציבוריים שליד
הבית שלי, אני כבר לא אלך בהם עם כפכפים ופיג'מה. אני לא אשכב
במיטה כמו בובה שבורה, אני לא אדמע ואתבייש בעצמי.

אני נקודה זוהרת באור השמש, את החושך. אני הנביא ואת הנבואה.
אני המת ואת המשיח. אני המון דברים ואת שום דבר. אני ואת. את
ואני. מוות כחול.
רציתי סקס אז ראיתי סרט כחול ונזכרתי בך. אני רוצה להפסיק
להתגעגע.

בסוף זה נגמר, בסוף הכל נגמר. אתה חי איתה ויום אחד היא הולכת,
אתה נשבר. אתה חי איתה ויום אחד אתה מפסיק לאהוב, אתה בודד.
אתה חי איתה ויום אחד האהבה נגמרת ואתם ממשיכים לחיות ביחד,
ואתם נשברים לאט, מעבירים זמן לקראת המוות, שאתה פתאום מתחיל
לקרוא לו בלילות בלי לשים לב שאתה מצפה לבואו. ואם הוא כחול
יותר טוב. כי הוא מכאיב יותר, ואתה שוכח את הכאבים הקטנים
בחייך.

ואז את חזרת. באת לישון אצלי. סתם ככה באמצע יום רגיל בתקופת
המדבר הזאת. באת לישון אצלי. אז ישנו. והייתי רעב לגופך,
והתעלמתי, וישנתי, נותן לגופי להתחכך בגופך בכל מיני מגעים
מקריים. כי זה רק לילה ראשון, וצריך לבנות מחדש את הקשר.
וקמנו, כל אחד לבד, ונעלמנו. וחזרתי לכתוב סמינריונים על
ההשפעה של הגדלת החוב על שווי החברה, וכלכלנים בכירים שמניחים
השערות, חזקות וחלשות, חשובות ופחות חשובות, ושוק יעיל, תמיד
השוק יעיל. ואם יש אהבה היא תתגבר על המציאות, כי חוקי השוק
קובעים, ואם הביקוש גדל גם המחיר עולה, ואם את אוהבת אני יותר
טוב. ואם נעלמנו אז לא היינו. מה הקשר בין כלכלה לאהבה חוץ
מבראש שלי שמכוון לכיוון אחד, ליבי מצפן והצפון זאת את. ואין
שום דבר אחר, רק צפון, רק אהבה, רק חרא.

והלילה שוב הייתי זקוק למגע אנושי, אז הוצאתי סרט, הלכתי באמצע
הלילה, הבטתי מסביבי וכשראיתי שאין שם איש מלבדי הוצאתי סרט,
שבחרתי אקראית ,וצחקתי, כי לפעמים נדמה לי שככה בחרתי להתאהב
בך, אקראית מכל הבחורות שסביבי. אבל בחרתי, ועכשיו לך תבין למה
ולך תצא מזה. אז שכבתי במיטה, כי לישון לא יכולתי, וראיתי סרט
כחול שהזכיר לי אותך, וצעקתי מגעגוע וההיא בסרט גם צעקה, גם לה
כאב משהו, והשקט של הלילה גם הוא צעק, והכושי בסרט גמר לבחורה
על הפנים, והיא בלעה והפנים שלה התעוותו, בהתחלה מגועל, אחר כך
לרוחב ולאורך, והעין נצמדה לאוזן, והשדיים שלה נזלו, והיא שוב
צעקה, וגם אני שוב צעקתי, וצעקנו ביחד. והתגעגעתי.



7.12.02