כשהדלת נטרקה התעוררתי. מהחלון נפרשה שבת טיפוסית לתקופה זו של
חורף, עצים רועדים ברוח ודשא ירוק חזק נמתח מתחת לשמיים
אפורים. אבל בפנים ניסיתי להתחמם במיטה. רק אתמול בלילה הזעתי
על הסדינים, הרגשתי שהניסיון מתקדם הפעם למקום טוב יותר, אולי
אפילו נצליח לחיות ביחד. אך טריקת הדלת הבהירה לי שעוד גיחה של
מאיה ושלי לתחום האהבה נגמרה באסון.
צריך לקבוע שאהבה זה עוד אחד מהמקומות האלה שאסור לחזור אליהם,
כמו זירת פשע, אם בעבר חטאת שם כדאי שבעתיד תימצא במקום אחר.
העקבות של אתמול בלילה נמצאות בכל מקום ואני עוקב אחריהן חזרה
לגן האסור, שתי כוסות יין ליד המיטה, הבגדים שלי זרוקים בחדר,
אפילו הריח של מאיה עוד באפי, צורב כגרגירי מלח אחרונים על
פצעיי.

לא נותר לי זמן רב לרחם על עצמי במיטה, יום שבת כבר כאן וזהו
המפגש של אבי ושלי. פעם בשבועיים אנחנו מגיעים לאצטדיון
הכדורגל בפתח תקווה, לאורווה, כפי שהיא מכונת בפינו. בבית
החילוני שבו גדלתי אין מקום למסורת, כל אחד נוהג לפי רוחו, ורק
משחקי הבית של הפועל הפכו לשגרה, מאז ימי ילדותי, כשעוד הייתי
קטן מכדי להבין את חוקי המשחק, אבא ואני ישבנו שם, בכיסאות
הפלסטיק של שער 2.

המאבק בין ההתבודדות בדירה לבין משחק הכדורגל קשה ביותר, גם כך
יש שידור ישיר, ויום כזה נועד להתרחק מאנשים, שהרי במצבי
הנוכחי אם אתנגש במציאות רק רע יכול לצאת מכך. אבל זה לא
לבחירה, שנים ארוכות, מאז שעזבתי את הבית, הקשר היחיד שלי עם
משפחתי הוא הפגישות האלה עם אבי. מאז אותם ימים שבהם התחלתי את
דרכי העצמאית לא הפסדתי משחק בית, ובטח שאבי - שהדבר היקר לו
מכל זו קבוצת הכדורגל של פ"ת, שלעתים קרובות מידי חשבתי שהיא
חשובה לו יותר ממני - לא החמיץ משחק.

אני נכנס למקלחת, מאפשר למים לשטוף מעלי את שרידי הזיכרון של
אתמול בלילה, למרות שברור לי מעל לכל ספק שהזיכרון לא ישכח,
להפך, הוא ימשיך לרדוף אותי במשך כל היום, וגם בימים הקרובים.
אך לעת עתה, המים החמים שזורמים על גופי הם הדבר היחיד שיש לי.
ואני מתכוון להנות מהם עד שיכאבו לי הרגליים מהעמידה.

המקלחת תמיד הייתה בשבילי השראה אדירה, המחשבות רצות בתוך אדי
המים החמים, משתוללות בין זרם המים לסבון שנשפך מגופי, ולא פעם
בזמן המקלחת מצאתי פתרון לעוד אחת מהתסבוכות שחיי נקלעו אליהן.
אך ביום שבו אתה מבין שאיבדת את אהובתך לנצח, זו שהייתה לצידך
בשלוש השנים האחרונות בקביעות והגיחה מידי פעם לניסיונות
אחרונים בחודשיים שעברו מאז הפרידה הסוערת שעברתם, המקלחת כבר
לא מהווה השראה עבורך, אלא גהנום עלי אדמות שבו כל החרטות שבים
ומכים בך, ותכנון האסטרטגיה שתשיב את מה שאבד לך מטריף את
מוחך, וכך המים שבתחילה היו כה נעימים לי חיממו את עורי עד אשר
חששתי שאכווה מהם, וברחתי החוצה.

טיפות של מים נשרו ממני אל רצפת חדר האמבטיה, המראה כוסתה
באדים, והרוח שנשבה דרך החלון צרמה לבשרי. עטפתי את גופי במגבת
והתיישבתי בסלון מול מפזר החום. יש ימים שבהם נראה לי שכל
פעולה שאני עושה מתארכת באופן מוגזם, שכל הליכה, גם הכי קצרה,
מחדר לחדר בדירה הקטנה שבה אני חי אורכת שעות. נדמה שכל
הפעולות נמתחות ורק אני מתפזר באיטיות בתוכן. כשהרגשתי שהרוח
החמה כבר צורבת את ידי המושטות קדימה קמתי והלכתי לחדר השינה.


נעמדתי מול הארון, מספר שניות קפאתי במקום מול הדלתות הפתוחות
ושקעתי במחשבות על מאיה, על כוס היין שהיא החזיקה בידה, והחיוך
שנמרח על פניה. באותו רגע רציתי אותה יותר משרציתי כל דבר אחר
בחיי, הייתי מוכן לכרות איברים מגופי עבורה. התקרבתי אליה,
בתחילה היא ניסתה להדוף את גופי, אך מייד נכנעה. כשהורדתי את
התחתונים שלבשה ראיתי זיק זר בעיניה, שלא ראיתי מעולם קודם.
היה נדמה לי שהיא מתחרטת על הטעות עוד בטרם עשתה אותה, ואני
בלהט הרגע לא הקדשתי לכך מחשבה. וכשאני עומד כך, מול הארון,
אותו זיק חוזר למחשבותיי, ואני מרגיש צביטה מתגברת עמוק בתוכי.


חולצה כחולה, זה מה שאני צריך עכשיו, אני אומר לעצמי כדי לחזור
למציאות. אני בוחר את אחת החולצות מהמדף שמוקדש להפועל פתח
תקווה, זורק על עצמי ג'ינס, לוקח את צעיף הצמר הכחול ויוצא
מחדר השינה. כשאני לבוש כך אני מצליח לשכוח את חיי, כאילו
נעלתי אותם בקופסא, והם דופקים על דפנותיה, מחכים לרגע שבו הם
ישתחררו שוב ויחזרו לתוכי. אני אפילו מצליח להרגיש התרגשות,
ורק עכשיו אני נזכר שאנחנו משחקים היום מול מכבי חיפה. משחק
צמרת לכל דבר, ניצחון ואנחנו עוברים אותם. אבל יודעי דבר וודאי
יזכירו ברדיו שיותר מעשר שנים לא ניצחנו את הקבוצה הזאת, אולי
היום סוף סוף נשבור את הנאחס, ואולי, רק אולי, נעלה לראש הטבלה
מספיק זמן בשביל לעשות היסטוריה - לקחת אליפות.

אותו גל שגאה בי והפיח בי התלהבות מתפוגג ברגע שאני נכנס
לאוטו. אני מבחין בכפפה של מאיה זרוקה על הרצפה במושב שליד
הנהג, היא הורידה אותה אתמול בדרך חזרה מהמסעדה, לאחר שהיא לא
הצליחה להדליק סיגריה עם הכפפות, הבטתי עליה וצחקתי, משום
שתמיד הייתה לה מגושמות מסוימת בתנועותיה, היא חייכה במבוכה,
וסומק אדום הופיע בלחייה. הרוח נשבה בשערה ופרעה בו, עיני
התכלת שלה הציצו מבעד לשערות, ויכולתי להישבע שלא ראיתי אישה
יפה ממנה.

אני מתחיל לנסוע לכיוון פתח תקווה, שוב כל התנועות שלי נראות
איטיות מדי, כאילו העולם עוצר מלכת ומביט בי בנפילתי, לועג לי
ונהנה מהשפלתי. אני נוהג באוטומטיות, עושה את אותה דרך שאני
עושה מידי שבועיים, בלי להביט על הנוף, שהרי אנשים שיודעים את
הדרך לא מביטים בה. אני מרוכז אך ורק במכונית שנוסעת לפני.
כשאני מגיע לצומת פ"ת אני מביט לרגע ברדיו ונזכר שלא הדלקתי
אותו, נסעתי בלי מוזיקת רקע, רק מחשבותיי וסימני הכביש המתחלף
היו תפאורה של הבוקר החורפי שפינה את מקומו לצהריים. עכשיו כבר
מאוחר מידי להדליק אותו, עוד רגע אני מגיע, אני משכנע את עצמי,
ויודע שנוח לי לחשוב על מאיה ולא להיות קשור למציאות, שהרי
בראשי אנחנו עדיין יחד.

אני מחנה את המכונית במגרש החול ומתחיל ללכת לכיוון המגרש,
כשאני מגיע לכניסה לשער אני מגיש את המנוי לשומר ורואה אותו
מנקב בו חור. אני זוכר שכילד צחקתי לעצמי בכל פעם שהשומר ניקב
במנוי חור, משום שהיה נראה לי שאין הבדל בין משחק כדורגל
לנסיעה באוטובוס, רק שבאוטובוס אני מגיע למקום מסוים ופה אני
יוצא באותו שער שממנו נכנסתי ובדרך כלל מאוכזב. אני מסתכל על
הצורה בעלת חמש הצלעות שהניקוב השאיר במנוי ומכניס אותו לכיס.
אני מתקדם לכיוון גדר הברזל שבין החלק התחתון לעליון של היציע,
מסתובב ומחפש את אבי, הוא תמיד אהב לשבת גבוה בעוד שאני העדפתי
נמוך יותר, כשישבתי בגובה הדשא הרגשתי שאני חלק מהקבוצה, שהנה
עוד רגע גם אני קופץ לדשא ומבקיע גול. אך בשנים האחרונות אני
כבר אדיש למקום שבו אנחנו יושבים, משחק, שיחה, הפסד, לא מצאתי
הבדל בגובה שממנו אני עובר את החוויה הזאת ונראה שגם לאבי כבר
לא אכפת ורק ההרגל שולח אותו להתיישב במרומי היציע. אני רואה
אותו יושב צמוד לגדר ומנופף לי בידו. אולי הלילה שעברתי עם
מאיה שיבש לחלוטין את האיזון שלי, אך מהיכן שאני עומד הוא לפתע
נראה זקן יותר מכפי שזכור לי, ורק לפני שבועיים פגשתי בו.
כנראה שזו פעם ראשונה שאני בוחן אותו, כמו הנוף שמתחלף מולי
בדרך למגרש, אני כבר כל כך רגיל אליו שאני לא מביט בו, ואם
מידי פעם אני מרים את הראש ומסתכל, אני נדהם לגלות שהנה פה צמח
לו שיח ירוק, וכאן נישא לגובה בניין חדש. ואבי, מהמרחק שבו אני
עומד, נראה כמו אותם זקנים שהייתי מתפלא עליהם בילדותי, משום
שלא הבנתי מדוע הם ממשיכים להגיע למשחקים, והם תמיד היו מספרים
על אותה קבוצה שפעם הצליחה לנצח את כל הקבוצות, והיו מלגלגים
על הקבוצה הנוכחית שבקושי מנצחת את ראשון לציון.

ככל שהתקרבתי יכולתי לראות בברור רב יותר את השינוי שחל בו,
שערו שהאפיר לחלוטין, הקמטים שהידלדלו בעור פניו, התנועות
הכבדות שבהן נופף לי. "היי אבא" אמרתי והתיישבתי בכיסא לידו,
"מה נשמע גיל?" הוא שאל אותי. "אני בסדר, מה שלום כולם?" שאלתי
בהתעניינות, אומנם אני בחרתי להתנתק מהם, אך בכל זאת היה חשוב
לי לדעת שהם בסדר. "נטלי תבוא לארץ בחג, ואמא אומרת שהיא רוצה
לדבר איתך, היא מתגעגעת" הפסקתי אותו בטרם ישלים את הנאום. כל
פגישה הוא חוזר על המשפט הקבוע שלו: "אמא מתגעגעת", וכל פגישה
אני מביט בעיניו במבט שאומר דבר אחד, אני לא מעוניין לשמוע על
כך. והוא כל פעם היה מנסה מחדש, ורואה שאני עדיין מתבצר
בעמדתי, ומוותר. הוא פחד שיום אחד אני אחליט גם להפסיק להגיע
בימי שבת, ולכן השתדל לא ללחוץ עלי. מבחינתי נותר מהמשפחה שלי
רק המפגשים האלה עם אבי בימי שבת, פרט לכך אין דבר אחר. בימים
רבים אני מתגעגע לאחותי נטלי, ולארוחות השישי בבית, אך אני לא
מאפשר לעצמי להיסחף עם הזיכרון, הדברים שאימי עשתה שוללים ממני
את היכולת לסלוח. ואחותי בחרה בצד שלה ומאותו יום גם היא מחוץ
לחיי.

השחקנים הכחולים שלנו עולים למגרש, שוב, לעוד מספר רגעים של
חסד אין דבר אחר בעולם פרט למשחק שיתחיל בעוד דקות מספר. אנחנו
נעמדים ומוחאים כפיים, מתמזגים לאחד עם כל האוהדים מסביבנו,
להיות בקהל זה דבר נהדר, האנרגיות של כל האנשים שמסביבך עוברים
בך, ואתה הופך לעוד אחד מההמון שרק מטרה אחת לפניו - ניצחון.

למרות שהתרגלנו להפסדים, השנה אנחנו זוכים לטעום ממשהו חדש,
אומנם בעבר היו שנים שהיינו בצמרת, אך אף פעם לא הגענו למצב
שבו אנחנו מתמודדים מול הקבוצה במקום הראשון כשאנחנו
הפיבוריטים, ולחשוב שרק שנה שעברה חששנו שנרד ליגה. עוד שישה
משחקים, אם ננצח את כולם נזכה לגעת בשמיים. שישה משחקים, תשעים
דקות כל משחק, בסך הכל שער אחד בכל משחק ולא לספוג וזהו, אבל
אני יודע שיש עוד מרחק רב ביננו ובין החלום, קודם צריך לנצח
היום, ובטוח זה לא יהיה קל.

כשאנחנו מתיישבים שוב בכיסאות הפלסטיק אבי שואל מה קורה עם
מאיה. כשאני שומע את השאלה הזו ליבי מחסיר פעימה והאוויר נשאב
מגופי, זרם גס של כאב עושה את דרכו בכל איברי גופי, מהידיים
לכתפיים, יורד לבטן, ושוב עולה לראש, במכה חדה. "היא בסדר" אני
עונה בקצרה, כמתחמק מהסברים, אבי לא מקשה ומניד בראשו בלי לומר
מילה. קשה לי עדיין להגיד שנפרדנו, אני לא מסוגל להוציא את
המילים האלה מפי, כאילו אם לא אומר אותם הפרידה עדיין לא
אירעה. חייו של חולם קשים ביותר, מבטו מופנה תמיד אל העתיד, אך
לא מעובדה זו נובע הקושי, אלא מהתנפצות החלום, מההתפכחות ממנו,
כל יום שעובר כשהחלום לא קורם עור וגידים עוד שבריר ממנו
מתנפץ, ועוד אכזבה גדלה בליבו של החולם, עד שלבסוף המציאות
טופחת על פניו והוא צונח במהירות עצומה, כמו אבן שנזרקת מקצה
התהום, עד אשר הוא נחבט באדמה ונשאר לשכב בשמש היוקדת כלוא
בתוך גופו השבור.

השחקנים נעמדים על המגרש, מצפים לשריקת הפתיחה. אחד עשר מול
אחד עשר. שני שערים. כדור אחד. מי תצליח להבקיע יותר ולספוג
פחות. בזה הדברים אמורים. אני נושא תפילה אחרונה והשופט שורק.
אבי מספר על השבועיים שחלפו מאז שנפגשנו, ואני עונה במשפטים
קצרים, מידי פעם כאשר הכדור עובר סמוך לאחת הרחבות אנחנו
מניחים בצד את השיחה, ומייד לאחר מכן ממשיכים לדבר. והשיחה
שלנו מתפתחת כמו המשחק של היום, חד צדדי, בעיקר אבי מדבר כשם
שבעיקר חיפה תוקפת. אני מקווה שנעבור את דקות הפתיחה בשלום,
חיפה לוחצים ואנחנו מתגוננים. חוזרים לי הבזקים של משחקי צמרת
בשנים האחרונות, בכולם אותן תמונות, אנחנו מתגוננים ובסוף
חוטפים. כמעט תמיד תבוסות. זה לא אמור להיות כך השנה אני זועק
לעצמי ומידי פעם שומע את דיבוריו של אבי ברקע.

כדור סתמי נבעט קדימה על ידי ההגנה שלנו, אני מתחיל להרגיש
אכזבה, אנחנו מעיפים כדורים בעקבות הלחץ, אבל הנה קקון רץ אל
הכדור, בנאדו רץ איתו, הוא השחקן האחרון בהגנה שלהם, בבקשה
מוטי תגיע קודם. והוא מגיע קודם, משתלט על הכדור ומתחיל לרוץ
לכיוון השער של חיפה, שחקנים מנסים להשיג אותו, אבל הוא יותר
מהיר מהם. השוער מתייצב מולו, והרגע הזה זכור לנו ממקרים
קודמים, עכשיו הוא אמור להחטיא, אבל אולי. הוא עושה הטעיה
ועובר את השוער, הוא לבד מול השער הריק, הוא בועט את הכדור,
והכדור מתגלגל באיטיות לכיוון השער, נראה כאילו הוא הולך לפגוע
בקורה, אך הוא נכנס פנימה. אנחנו קופצים באוויר, אבא שלי ואני
מתחילים לשיר כחול עולה, כמעט אף פעם אנחנו לא שרים, אבל
ההתרגשות גורמת לנו להחצין את האהבה שלנו לקבוצה. אחד אפס לנו,
עכשיו עוד ששים דקות להחזיק בלי לספוג. ברור לי שזה בלתי
אפשרי, יותר מפעם אחת בחיי ראיתי את הקבוצה מובילה ואז שומטת
את היתרון, במיוחד מול הקבוצות הגדולות. אלוהים תהייה איתנו
הפעם, בבקשה.

חיפה מחדשים את המשחק מעיגול האמצע, וכאילו לא השתנה דבר הלחץ
ממשיך, אנחנו מתגוננים ומידי פעם יוצאים למתפרצות, כבר יכולנו
להבקיע שלושה שערים, אבל אנחנו מחמיצים, ונראה לי שהנה שוב פעם
הלוזריות שלנו גורמת לנו לא להבקיע כדי שהם יוכלו להשוות
בסיום, או אולי גם לנצח. אבי כבר שכח את השיחה שלנו, ולא נראה
שהוא מתכוון לחזור אליה, היום זה משחק על המקום הראשון, זה לא
יום לדבר. שריקת המחצית נשמעת והקבוצות יורדות לחדרי ההלבשה.

אני יורד למטה וחוזר עם שתי כוסות קולה. "אז מה, מנצחים היום?"
אבי שואל. "הלוואי" אני עונה, וברגעים האלה אני כמו אותו ילד
שהיה בא איתו למשחקים, ונדמה שלקולי חזרה הנימה הילדותית. את
שאר הדקות עד לסיום ההפסקה אנחנו מעבירים בשתיקה. אני מביט על
הדשא, מתמקד בקווים הלבנים שסומנו עליו, אנשים לקחו דשא, לקחו
אבנים, לקחו פלסטיק, לקחו חומר לבן, ומכל הדברים הטבעיים האלה
יצרו משהו חדש, שאינו טבעי, דשא מוקף בגדרות ועליו משחקים
משחק, שלכאורה נראה סתמי, אך יש בו עוצמה נדירה שקשה לעמוד על
טיבה. בעצם כמו זוגיות, לקחנו גבר ואישה, והצמדנו אותם ביחד,
יצרנו נישואים. לא, אני לא מאותם צעירים שפוחדים ממחויבות,
והרי ברגע זה הייתי מתחתן עם מאיה, למרות שנפגעתי ממנה לאורך
השנים, כמו באותה פעם שהיא בגדה בי. רק התנשקנו, היא תירצה
כשחמתי החלה להשתולל. אך היא הצטערה, ושינתה את דרכיה, ואני
וויתרתי על משפחתי עבורה. הנחתי את הדבר החשוב מכל על מזבח
האהבה, ונותרתי כעת חסר דבר, רק מפגשים שבועיים באורווה.

השחקנים חוזרים למגרש, עוד 45 דקות, יאללה הפועל. "אתה יודע,
אמא מצטערת על הסיפור עם מאיה, היא לא התכוונה לפגוע בך, היא
רק דאגה לך" אבי אומר, כנראה שהוא חושב שעכשיו שהפועל יכולים
לטפס למקום הראשון אני אקשיב לו, אני לא מתייחס, אני לא רוצה
בכלל לדבר על זה, אז אני שותק. אמי התנגדה לקשר שלי עם מאיה,
מבחינתה היא לא הייתה מספיק טובה בשבילי. מאז אותה פעם שהיא
תפסה את מאיה מעשנת חשיש היא שנאה אותה ודאגה שאני אדרדר
אחריה. האמת, מבחינתי למאיה היה מותר לעשות הכל, רק שתישאר
איתי. והיו תקופות שהיא עישנה כל היום, וידעתי שזה לא בסדר,
אבל פחדתי להגיד משהו. עד אותו יום, שבו פעם ראשונה תפסתי אומץ
ויזמתי שיחה על העתיד שלה. כמה אפשר לא לעשות כלום עם החיים,
אמרתי לה, והיא התעצבנה ועזבה. לפני חודשיים. אני עכשיו מרגיש
פתטי, חיכיתי שלוש שנים לפני שאזרתי אומץ לדבר איתה. הכל בגלל
אמא אני אומר לעצמי, וחוזר למשחק.

חיפה עוד לוחצים, ופעם אחר פעם אנחנו ניצלים, לא פשוט, אבל
נותרו רק שלושים דקות לסיום, מי יודע, אולי הפעם, רק הפעם.
ואיך שאני נותן למחשבה הזאת להתרוצץ לי בראש אני מבחין בכדור
שמוגבה מצד ימין של המגרש אל הרחבה, שחקן שלובש ירוק עולה
לנגיחה וגול. הכדור ברשת, והלב צונח לרצפה המלוכלכת של האורווה
ומתפזר בין קליפות הגרעינים.ידעתי שזה יקרה, הנה עכשיו יבוא
עוד אחד.

אני נשען לאחור במושב, שוקע בתוכו. הפועל מחדשת את המשחק,
ויוצאת להתקפה, ושוב נבלמת בקו ההגנה של חיפה. אני מביט על
אבי, בפניו אפשר לראות את האכזבה, בטח כמו שאפשר לראות בפני.
יותר מידי פעמים חווינו את המשחק הזה. וכל פעם אותו משחק, רק
המהלכים והשחקנים שונים.
אבל הפועל לוחצת, היא לא מוותרת, מתנהגת כמו בעלת בית, וגם את
זה כבר הכרנו, את הלחץ הבוסרי שלא מצליח להניב שערים. יוסי
רוזן מתקדם עם הכדור, שמונה עשר מטר בערך מהשער, הוא בועט,
הכדור טס לחיבורים, אבל השוער מצליח להדוף אותו בקצות
אצבעותיו. אני כבר מכיר את ההמשך, חיפה יוצאים למתפרצת
ומבקיעים, אני מקווה שלא היום, ושוב מתפלל.

אחד אחד, שוויון, הכל יכול לקרות, המשחק יכול להתפתח לכל כיוון
שהוא רוצה, ואולי גם להשאר במקום ולהגמר כך. החיים שלי עכשיו,
אני תוהה, האם גם הם בשוויון, את מאיה איבדתי לנצח, אמא תמשיך
להצטער ולהתגעגע. אני חושב עליה מידי פעם, על אף שאני לא מודה
בכך, רק הודף את הגעגועים לאותו מקום חשוך במוח. ומאיה, היא
יושבת במקום מואר יותר ורק החטאים שלה באפילה, ליד הגעגוע
לאמא. אני חושב שוב על אבי, שרק היום הצלחתי לבחון את המראה
שלו, ואז שוב על מאיה, שלילה אחד החליטה ללכת וחזרה לאחר שלושה
ימים, אפילו לא שאלתי אותה היכן היא הייתה, רק שמחתי שחזרה.
ובאותם שלושה ימים התאפקתי לא לבכות, משום שגברים לא בוכים,
אבל נראה היה שלדמעות רצון משל עצמם. זה היה לאחר שהיינו ביחד
כמעט שנתיים וכבר הכרתי את השיגעונות שלה, ולמרות זאת חשבתי
שהפעם היא לא תשוב.

המהלכים חולפים מול עיני במהירות, התקפה אחרי התקפה, כמו גלים
בים, מגיעים בזה אחר זה, ומתנפצים בחוף, רק אחד שלא יתנפץ, אני
חושב לעצמי, רק אחד.
העולם כולו נמצא מחוץ לגבולות המגרש, מחכה שנצא אליו, עכשיו יש
רק כדורגל, רק שתי קבוצות, רק מאבק אחד שאולי הפעם ננצח בו.

אני מביט בשעון, דקה שמונים, יש לנו עוד עשר דקות. חוסה מאריה
פאס עוצר עוד התקפה של חיפה ומעביר את הכדור לשמיר, טיפות גשם
גדולות מתחילות לרדת, והשחקנים ממשיכים לשחק. שמיר מוסר לרוזן
שמתקדם עם הכדור. בצד ימין אליאב רץ, הוא מוסר לו, אליאב כמעט
מאבד את הכדור לקייסי, אבל הוא מצליח לעבור אותו, במרכז קקון
ודוברובין מחכים, אבל אליאב לא מוסר, הוא נכנס לרחבה עם
הכדור,שני שחקני הגנה רצים אליו והוא מהר מחליק את הכדור
שמאלה, רוזן רץ אל הכדור ומשחרר בעיטה, כדור שטוח לפינה
השמאלית, הכדור טס במהירות, השוער מזנק, אבל הוא לא מצליח
להגיע, הכדור נכנס לשער. הגשם מתחזק, נראה שטיפות המים נצבעו
בכחול ואנחנו קופצים באוויר בתוך הגשם הכחול ביחד עם כל
האצטדיון, רק האוהדים ההמומים של חיפה דוממים. אני מביט על
השופט, לא יכול להיות שאנחנו מובילים, אני מחכה שהוא יסמן
עבירה, או לא יודע מה, אבל הוא מסמן שהיה שער. הדם זורם בגוף
בטרוף, אני לא מצליח להרגיש את הגוף שלי, ואני קופץ באוויר
ומניף את הידיים, לא מצליח למצוא מה לעשות עם הגוף שלי, לא
מצליח להוציא מתוכי את כל האושר שבוער בי. רוזן רץ לכיוון
הבטון, כל השחקנים רצים אחריו, קופצים עליו, אבל יש עוד עשר
דקות. אני מקרב את היד ליד הפה וכוסס את הציפורניים בהרגל
שנפטרתי ממנו לפני שנים ועכשיו מופיע שוב.

חיפה מחדשים את המגרש, וכמו שיכולתי לצפות הגלגל מתהפך והלחץ
עובר לכיוון השער שלנו. השחקנים שלנו מתאבדים על המגרש, מעיפים
כדורים קדימה. היריב נלחץ, עכשיו צריך לעקוץ שוב, אבל הקבוצה
מסתגרת ואפילו לא מנסה. כנראה שכאשר אתה מתגונן במשך שנים מול
קבוצות צמרת קשה לך פתאום להבין שעכשיו אתה ברמה שלהם, אם לא
טוב יותר. והיה עדיף אם אותם הרגלים היו נפסקים לפתע, מתפוגגים
כאילו מעולם לא היו, אם רק היינו יכולים לעצור ולבחון את המצב
שבו אנחנו נמצאים, בלי לתת לעבר להשפיע. ואולי בלי לתת לאהבה
לשבש את דעתך, או שמא זה רק הרגל ולא אהבה.

אני שוב מביט בשעון בתנועה עצבנית של מי שמחכה שהזמן יעבור.
עוד כדור עף קדימה. השופט הרביעי מסמן שתי דקות תוספת זמן,
כרגע זה נצח. הפועל עושה חילוף, כנראה כדי למשוך זמן, ניב טל
נכנס למגרש. חיפה מנסה שוב להתקיף, ושוב הכדור נשלח קדימה,
ואותו ניב טל שרק שניות מספר קודם נכנס רץ אל הכדור, הוא משיג
אותו, ההגנה של חיפה לא הספיקה לחזור, שניים על אחד, טל וקקון
מול בלם זר, ומה לו ולמשחק שלנו, זו לא המלחמה שלו. טל מחליק
מסירה שמאלה לקקון שנכנס לרחבה עם הכדור ובועט טיל לשער, עוד
כדור נכנס. שוב אנחנו קופצים, עכשיו זה גמור, עשינו את זה. אני
רואה שאבי מזיל דמעה של התרגשות, הצלחה בכדורגל זה דבר שכבר
הספקנו לשכוח, וגם כך אני בקושי ידעתי מהי, פרט לאותו גביע
שלקחנו כשהייתי ילד. אני עומד נדהם מול חגיגות הכחולים, קשה לי
לעכל את הרגע הזה, את האושר שמציף בי. יום אפור, הגשם מתחזק
למבול, אבל היונה עפה מסביב למגרש ובפיה עלה כחול. חיפה מחדשים
את המשחק, ומעבירים את הכדור בין שחקני ההגנה, הם כבר יודעים
שהם הפסידו, אבל הם עדיין לא יכולים לרדת מהמגרש, יש חוקים
בדברים האלה, וגם אני עדיין במשחק, אצלי אין שופט ואין זמן,
אבל אני לפתע מבין איך אני מנצח, וידעתי גם קודם, אך לא יכולתי
להודות בכך.
השופט מכניס את המשרוקית לפה ושורק לסיום המשחק.

הרבה פעמים, יותר מידי פעמים, שאלתי את עצמי איך אני ארגיש
ברגע הזה, כשהקבוצה שלי מנצחת ודוהרת קדימה, אומנם הסיפור לא
גמור, אבל נראה לי שזה הרגע שמסמל מפנה. תמיד ניסיתי לדמיין
אותי, איך אני אתנהג, מה אני אעשה, ואף פעם לא מצאתי תשובה
שתראה לי הגיונית. ועכשיו, כשאני בתוך הרגע הזה, אין לי מושג
מה אני עושה, אני פשוט נותן לגוף להשתחרר, וזה נראה כמו ריקוד
של אדם מגושם, אבל זו הנאה, אותה הנאה של הגשמת חלום, ואני
מתנדנד בתוכה כמו בחלום, והפעם בלי להתכופף בסופה ולאסוף את
השברים. ואבי, שעומד לצידי, נראה כמו בבואה שלי, כאילו הבטתי
במראה, באותו ריקוד מגושם הוא פורש את זרועותיו ועוטף אותי
בחיבוק, אני מהדק סביב גופו שהזקין את ידי ומחבק בכל כוחי.
הרבה חיבוקים של אבי ושלי לא זכורים לי, ובטוח את הנוכחי אני
אזכור.

אנחנו יוצאים מהאורווה, הגברת המבוגרת שלנו, במחיאות כפיים
והולכים לכיוון החניה. "אני חניתי שם" אבי אומר ומצביע שמאלה,
אני מצביע לו על האוטו שלי בצד ימין. "איך ניצחנו אותם, אה?"
אבי שואל, "כן" אני עונה בהתרגשות. "טוב, נתראה במשחק הבא" הוא
אומר באיפוק. אני מהנהן ופונה לכיוון האוטו שלי. אני הולך
בצעדים קלילים, ורק כשאני נכנס לאוטו החיים חוזרים אלי, כמו
תמונות בזו אחר זו, כמו נהר גועש שהסכר היה המשחק של היום ומה
שפרץ אותו הייתה שוב הכפפה של מאיה. כן, זה נגמר סופית, אני
יודע זאת, ואני יודע שהיא לא בשבילי, אין לה שאיפות והיא פגעה
בי עשרות פעמים בשלוש שנים שאנחנו ביחד. אני מצליח להודות בזה
עכשיו, מול הגשם הזועם ושיירות המכוניות שיוצאות מהחניה בתרועת
ניצחון. אני מתחיל לנסוע לכיוון תל אביב, משייט בתוך המחשבות
שלי על ציר זבוטינסקי לצומת גהה, פה שמאלה פונים לקרית אונו שם
נמצא בית הוריי, ישר תל אביב, ביתי הנוכחי, שהוא לא באמת בית
עבורי, אלא מיטה שעליה אני ישן ופעם ישנתי בה עם מאיה מידי
לילה, אך תמיד הרגשתי בדירה זר, ותמיד התחבאתי מאותה זרות בתוך
המיטה, מתחת לשמיכה. אני נוסע בנתיב הימני ומביט במראה
השמאלית, דמעה שקופה זולגת מעיני, אני מוחה אותה ורואה שאין
מכוניות מאחורי, אני עובר לנתיב השמאלי ופונה שמאלה לכיוון
קרית אונו. כן, היום אני חוזר הביתה.