דוקטור הורוביץ הזיע בעת כבילת ידי עמיתיו. 5 שרפרפים עליהם
ניצבו 5 רופאים מרופאיו שלו. סביב צווארו של כל רופא כרך הוא
חבל ישן, עבה ומעופש והעביר את חמשת החבלים סביב קורת הבניין.
"תרשו לי לספר לכם סיפור" פתח הדוקטור ואמר. "לא אכחיש סיפור
זה הוא סיפורי שלי ולכן ניראה לי שמן הראוי שתקשיבו היטב...".
הורוביץ שלח יד רועדת ומוכתמת בכתמי זקנה אל תוך מכנסיו שולף
אקדח מוכסף וביד רועדת מצביע לעבר עמיתיו- "חמש שנים שכבתי
לידכם... וכל שהזדקקתי לו מכדי לצאת מחוץ למיתת חולי הוא תפיחה
קלה בראש!... לא מסובך?... נכון?"
הלך הוא אל כיוון הדלת, הסתובב, וצעד מאחורי הרופאים. "מרגישים
את המתכת?" שאל כאשר מטופף על אצבעות קורבנותיו מאחורי גביהן
בעזרת אקדחו. "חפרתם בי עם מתכות מכאן ועד הודעה חדשה במהלך
ביקורי המתמשך אצלכם. 5 שנים ולא פתרתם מאום!". פנה הדוקטור אל
הרופא הראשון. "אתה מקשיב לי?" הרופא, מבועת מהתנהגותו הבלתי
שפויה של הדוקטור, הנהן קצרות בראשו. גבותיו של השבוי התרוממו
בבהלה בעת שהורוביץ דחף את אקדחו אל תוך פיו. "נכון שאתה מקשיב
לי?" הנהון נמרץ מצד הרופא והורוביץ שמע את שיניו נוקשות על
נישקו הקר. ד"ר הורוביץ החל מרים את בירכיו שלו. תחילה לאט
ונמוך ובהדרגה גבוהה יותר ומהר יותר עד אשר צעד לקצב מארש צבאי
וכל העת הוא מסתכל לתוך עיניו של הראשון שפזלו לכיוון נשקו של
הורוביץ. רגליו העלו אבק מרצפת הבטון המתקלפת. "אתה מקשיב
לי??" הרופא המסכן לא ידע כיצד להשיב והניד שוב את ראשו לחיוב.
"אתה מקשיב???... לי?!?!". מפי הקורבן נשמעו צעקות הסכמה לא
וודאיות מפאת הנשק בפיו- "הההן!!!!... הההההההאאאאאאאןןןן!!!!"
. "תקשיב טוב!!!!!" אמר הדוקטור וסחט את ההדק. פיצוץ מחריש
אוזניים נפלט מאקדחו. בשבריר שנייה כוח הרופא נשאב מגופו דרך
החור שנפער בגב הראש וחבל התלייה העבה נמתח.
"עכשיו... כיפרתם על שנה אחת מחמשת שנותיי הרדומות" שוטט הד"ר
עם עיניו על פניהם של שאר הרופאים ומוצא שחוץ מהראשון נתלה
רופא נוסף. "אהה... אדוני... אה.. אני חושב שהוא נבהל
מהרעש..." ד"ר הורוביץ הסתכל אל תוך עיניו הפעורות של התלוי,
"אתה החלטת שאתה לא רוצה להקשיב?... בסדר! אני אמשיך עם
סיפורי".
סחב עצמו הד"ר אל מול שלוש הנותרים. ניעור ראש מבולבל החזיר את
קו מחשבתו אליו "אאהה.. טוב!... אתם שמעתם את קצב הרקיעות?...
כן... למקצב נוראי זה חייתי בזמן ביקורי אצלכם. שקט מופתי חוץ
ממקצב לבי ואני ייחלתי למות כמו רופא צעיר זה". חמור סבר פנה
הורוביץ אל האחרון בשורה ונצמד סמוך לגופו. "אתה תכפר על השנה
השלישית?" באחת גוף הרופא נשטף זיעה קרה. "אתה נראה לי איש
נחמד... אחסל אותך מהר". אמר והרים אקדחו אל כיון ביטנו של
המסכן. ביד אחת הפריד הדוקטור את חולצתו של הרופא מגופו המזיע
וביד החמושה החליק את נישקו תחת הבד. "חמש שנים התרוצצתם סביבי
כמו זבובים סביב נבלה ולא הצלחתם לעשות מאום! לא ניתוחים ולא
תרופות... הכל וללא הועיל" הנשק הקר שיחק אל מול ביתנו הרטובה
ושעירה של הרופא. לעיתים נוגע  בעור. "נכדי בא לבקר... בפעם
ראשונה... ביתי לא רצתה שיראה אותי במצבי שלי אז. חיבוק מצידו
וידו הקטנה טפחה בראשי...". בהפתעה גמורה לרופא הצעיר, ד"ר
הורוביץ החליק את גב ידו במהירות הבזק אל כיון סנטרו מצמיד
הקנה אל תחת פניו. "ברגע שהילד נגע בראשי מה שהרגשתי היה לא
יאומן!" אמר ולחץ על ההדק. לאחר הפיצוץ שקט שרר. בפנים מנוקדות
בטיפות טיפות של דם חמים  פנה אל השנים האחרים. "ותיראו אותי
עכשיו, חזק כמו שור וזועם לא פחות. שנתיים מחיי תלויות מולי על
חבל תלייה עבה ומה שבכוחי לעשות הוא לקצור אותם חזרה ולקבל מה
ששלי!" עם שרוול חולצתו המכופתרת עד חנק ניגב הוא את דמו של
השלישי מעל פניו ונהר אל עבר השניים הנותרים כמו בהלת עדר של
ראש בקר אחד. הרופאים התפלצו פן הדוקטור המטורף יתקל בשניהם
וישלחם למותם אך שנייה לפני ההתנגשות המצערת עצר הדוקטור, כרע
ברך. "אתה, חלוץ נעליך!... אתה לא יכול?... הרשה לי לעזור".
הדוקטור לחץ מאחורי בירכו של הקורבן מאלץ רגל שמאל להתרומם מעל
השרפרף - מעוז חייו של הרופא, ואט אט פורם את שרוכיו ומוריד
נעל וגרב וכן עושה לרגל השנייה במאמץ שהרופא לא יאבד את שיווי
משקלו ואת חייו כדרך אגב. וכך עמד לו הזמן האבוד עדיין של
הדוקטור ללא נעלים על שרפרף העץ. הדוקטור התקרב אל פניו של
הרופא, לוחש "אתה וודאי תוהה מה עכשיו?... הלא כן?" הנהון קצר
של הרופא ושני יריות זריזות נשמעו, אחת לכל כף רגל. הרופא כשל
עכב הכאב העז ברגליו "תעמוד!!!!!!!!  תעמוד אני אומר!!!!!!!!"
ניסיונותיו של הרופא לחזור ולעמוד על השרפרף הניבו פרי אך
לשניות בודדות בלבד מפאת הכאב העז. עלפון שטף את הרופא וצליל
החבל הנמתח כמו מיתר על גיטרה. "חבל... חשבתי שאוכל לעשות קצת
כיף אתו... אה... עוד ניסיון שעלה בתוהו" פנה אל האחרון.
"אתה... נשארת לסוף כי אותך אהבתי מכולם - שנתי החמישית, שנה
בה השלמתי עם חומרת הגזירה שנה בה הבנתי שאין בכוחכם לעשות
מאום". הדוקטור התקרב אל הרופא הצעיר וביד מקומטת ליטף את ירכו
של הבחור. "אל תדאג... אתה בקרוב תמות וכל הכאב והבושה ימותו
אתך" אמר ושלח יד מלטפת ובטוחה דרך ירכו הפנימית של הצעיר אל
מפשעתו. הלם וחלחלה חדרו בכל עצם ועצם מעצמות הרופא. הדוקטור
משך את רוכסן מכנסי החאקי של השנה החמישית שלו ומשך את איבר
מינה. מכיוון והדוקטור היה מבוגר הרופא הצעיר חש את עצמות ידו
של הדוקטור באחיזה איתנה מרחפות להן ומחליקות בתוך עור כף ידו.
"תירגע, תשלים אם חומרת הגזרה, בקרוב הרי אתה לא תרגיש מאום
בלאו וכי, אז הרי לך ריגוש אחד אחרון!" ועם סיום מילים אילו
הרופא הצעיר הרים בירכיו, זינק מעל השרפרף שתמך בכל עולמו ובעט
בשורש ראשו של הדוקטור. מפרקת השנה החמישית איננה נשברה תחת
משקל גופה אלא החבל השורף התהדק סביב צווארה וחנק. עולמו של
ד"ר הורוביץ התעמם סביבו, שקט שרר ועוויתות בכל גופו הופיעו
כהרף עיין. משקל גופו ושריריו המנוונים עדיין של הדוקטור
גררוהו לרצפה. ובעיניו, גופו המפרכס אל מול הרופא האחרון, השנה
החמישית. גאולת זמנו האבוד במרחק יריית אקדח מידו המעוותת מפאת
קריש הדם שהתיישב לו חזרה אל תוך מוחו. "עדיף לי למות מלהיות
אחת משנתיך" - קצב המארש של פעימות ליבו נשמע על רקע המילים
האחרונות שישמע אי פעם. "עדיף לי למות מלהיות אחת משנתיך" היו
מלותיו האחרונות של הרופא הצעיר שבנשימה אחת אחרונה ומחרחרת
נפח נשמתו.