שלישית בנות צחקניות ועליזות עומדות בכניסה לבריכה מצוידות
בבגד ים, מגבות ובחיוכים גדולים. הן משלמות את הסכום הנקוב
ונכנסות בשמחה ובצעקות לתוך מתחם הבריכה. השומר בכניסה מחייך
אל אחת מהן שלובשת בגד ים שלם כחול ומחזיקה בידה כדור כתום
ומחייך. היא מחייכת אל השומר חזרה, חיוך ביישני. אור הירח
משקיף מעל. הרחצה הלילית הראשונה שלהן הקיץ!
הן מניחות את התיקים והמגבות על כיסא לצד הבריכה. הילדה בעלת
בגד הים הכחול לוקחת את הכדור המחייך והן ניגשות לשפת הבריכה.
"ביחד! שלוש שתיים ו..."
הן מזנקות למים שלושתן ביחד והמים מתיזים מסביב. צווחות פורצות
מפיהן וצמרמורות אוחזות בהן למגע המים הקרים. קפואות, רועדות
וצוחקות הן מתחילות להשתולל במים, להשפריץ, להטביע ובעיקר
לחייך, הרבה לחייך.
הכדור לא נשאר מקופח ותוך מספר דקות הן שקועות במשחק מלווה
בהרבה צחוקים והקנטות.
הן לא שמות לב שקבוצה של בנים מגודלים ניגשת אליהן עד שאחד מהם
פונה לילדה בבגד הים הכחול שבדיוק קיבלה את הכדור מחברתה.
"אפשר להצטרף למשחק?" הוא שואל. חיוכה של הילדה בעלת בגד הים
הכחול מתרחב. היא מרגישה מוחמאת מתשומת הלב ומהנהנת בביישנות
לאות חיוב. חבורת הבנים מצטרפת למשחק והילדה עם בגד הים הכחול
לא מבחינה בכך ששתי חברותיה מתרחקות לאט לאט ונתלות על הדופן
בצד השני של הבריכה.
אחד הבנים תופס את הכדור ומשליך אותו בכוח רחוק. "היי! מה אתה
עושה!" רוצה הילדה בעלת בגד הים הכחול לצעוק אבל צעקתה נבלעת
כשהיא רואה שחבורת הבנים מקיפה אותה. היא מנסה לברוח, אבל אין
לה לאן. צמרמורת אוחזת בגבה. פתאום היא מרגישה צביטה בישבן.
היא מסתובבת מזועזעת רק כדי להרגיש צביטה נוספת מהכיוון השני.
מרגע לרגע הנגיעות מתרבות. ידיים גדולות נשלחות, צובטות,
מלטפות, נוגעות. הצביטות כואבות, הלטיפות צורבות והנגיעות
שורפות. הילדה מביטה בעיניים פעורות בחבורת תמנוני הענק שמקיפה
אותה, לא יודעת מה לעשות ואיך להתחמק. היא מעיפה מבט נואש אל
החברות שלה שעומדות בצד. אבל הן אפילו לא מנידות עפעף. אדישות
הן מביטות במתרחש. לבסוף היא מצליחה לחלץ מפיה צווחה "תעזבו
אותי! תעזבו אותי!!! אל תגעו בי!!!"
דמעות מתחילות לזלוג מעיניה לזויות פיה שכבר לא מחייך. מליחותן
של הדמעות מתערבבת עם הטעם של הכלור. טבעת החנק שיצרו התמנונים
האנושיים משתחררת קמעה והילדה בעלת בגד הים הכחול ממהרת לברוח
ולטפס החוצה מהבריכה.
"איזה בגד ים יפה, שמנה, מגעילה". צועקים הבנים שלא מסתפקים
בנזק שכבר גרמו.
היא בורחת בבכי לצד השני של הבריכה וניגשת לחברות שלה שכבר
יצאו החוצה בתקווה למצוא איזושהיא נחמה. אך החברות אדישות,
מלקקות להן ארטיקים, מתעלמות מהדמעות.
"אני רוצה ללכת הביתה". היא מבקשת, בכיה מתחזק מרגע לרגע.
"מה פתאום, זאת אשמתך. לא היית צריכה להסכים לשחק איתם. למה
אנחנו צריכות ללכת באמצע בגללך?" אומרת אחת מהן ומשליכה את
המקל הלעוס של הארטיק לפח.
"אז לפחות תלוו אותי החוצה לטלפון הציבורי ותחכו איתי להורים
שלי עד שהם יבואו". היא מבקשת בקול רועד.
"נראה לך? אני לא יוצאת עכשיו החוצה". אומרת שוב החברה. היא
מסמנת לחברה השניה ושתיהן מזנקות למים.
הילדה בעלת בגד הים הכחול מתעטפת לה במגבת ומתיישבת על כיסא
נוח עם הפנים לשיח גדול שעמד שם. בכל פעם שחבורת התמנונים
מתקרבת היא מתכווצת בכיסאה. מסתירה את הפנים שלה. מתחבאת.
ככה במשך שעה ארוכה, עד שהכריזו ברמקולים שהרחצה הלילית
הסתיימה וכולם מתבקשים לעזוב. חברותיה ניגשות אליה צוחקות
ועליזות. הן אוספות את הדברים שלהן ופונות לכיוון היציאה.
השומר בכניסה מחייך שוב אל הילדה בעלת בגד הים הכחול,
אבל היא, לחייך, כבר לא מצליחה.
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.