אני לא ממש אוהב ללכת לים. אבל בילהה אמרה, אז החלטתי
שהולכים.

אם כבר מדברים על זה, גם את השם של בילהה אני לא ממש אוהב. אני
לא מבין איך מישהו החליט לקרוא לבת שלו בילהה, אפילו לפני
עשרים ושלוש שנה. אבל אף פעם לא נתתי לזה להפריע לי. למרות שאת
בילהה אין שום דרך לקצר. פעם ניסיתי לקרוא לה בילי, אבל היא
אמרה משהו כמו "אויש" ומאז אני לא מנסה.

את בילהה עצמה אני דווקא כן אוהב, ואפילו מאוד. זה לא רק בגלל
הצחוק שלה, שמשגע אותי כבר איזה שנתיים. זה לא רק בגלל
החיבוקים והנשיקות. זה אפילו לא רק בגלל הסקס, למרות שזו בפני
עצמה סיבה משהו-משהו. זה הרבה יותר מזה. היא משלימה את כל מה
שאין לי. אומרים שזוגות מסתדרים טוב יותר אם הם משלימים זה את
זה, אז סימן שאנחנו מסתדרים טוב. עובדה, החלטתי שהולכים לים.

בדרך לאוטו זימזמתי לעצמי את תרקוד. זו היתה מין מנטרה שהתפתחה
אצלי בחודשים האחרונים. תרקוד היא אמרה לי, תרקוד. אני לא בנוי
לשיעור מחול. היה לי די זמן להזכיר לעצמי לחזור על המנטרה.
ללכת לים עם בלהה זה סיפור ארוך. איזה ביקיני לקחת (נכון שצריך
לשמור על קו השיזוף, אבל יש לה שניים באותה גיזרה). איזו
גופייה. איזה סנדלים. הו אלוהים. הברושים בשמיים, אנחנו עוד
פה.

ברדיו דווקא היתה בריטני, או ככה אני חושב. איך שנכנסתי לאוטו
העברתי מייד לגלגל"צ. רציתי להקדים את בילהה. זה היה מין משחק
כזה, שבו אני תמיד מנצח. אז נסענו, וברקע היתה בריטני, או ככה
אני חושב, וברקע בילהה תופפה לעצמה על הברכיים, וברקע זימזמתי
לעצמי את תרקוד, ובינתיים חשבתי על הילה ויעל וגרגורי ורון
ושאר החבר'ה מהסטרט-אפ, ואיזה מזל שהסטרט-אפ לא נסגר, ואיזה
מזל שיש לי את האוטו הזה, ואיזה מזל שסוף שבוע ולא צריך לחשוב
על העבודה, ובערך שתי דקות לפני הים קפץ לי פתאום לראש השמן
שיזוף, וידעתי שהולך להיות כיף.

בחורים כמוני מורחים בדרך-כלל שמן שיזוף לבחורות על הגב. אבל
בילהה רוצה תמיד שאמרח לה גם על הבטן. ואני חשבתי לעצמי, איך
זה שבחורה כל-כך יפה סוחבת שם דפוק כל-כך. וכשמרחתי נזכרתי במה
שהולך להיות בהמשך וחשבתי לעצמי שוב איזה מזל, איזה מזל.

אחר-כך הוצאתי את הספר, ובילהה הוציאה את הדיסקמן והכניסה את
האוזניות לאוזניים, נזהרת שהחוט לא יכסה אותה כדי שלא יפגע בקו
השיזוף. אם יש גן-עדן, הוא בטח נראה ככה.

הייתי כל-כך שקוע שאפילו לא שמתי לב שמישהו צעק פתאום "בילי!".
אבל בילהה דווקא שמה לב. היא הסתובבה, הסתכלה שנייה ואז צרחה
"לאאאאא!" במין צריחה כזו שמתחילה גבוה ויורדת נמוך. אחרי
הצריחה הזו כבר לא יכולתי גם אני שלא לשים לב.

אחר-כך בילהה צרחה "בני, איפה אתה!" וקפצה על הרגליים וחיבקה
מישהו חיבוק גדול וחזק. כזאת היא בילהה, מחבקת ומנשקת את כולם,
כל הזמן, ולי לא איכפת, כי כשהיא מחבקת ומנשקת אותי זה דבר אחר
לגמרי.

ההוא, שהסקתי שקוראים לו בני, לבש סליפ קצר בצבע ירוק והיתה לו
כרס כזו כמו לכל גברבר שני בים. ככה סיווגתי אותו. הסתכלתי
עליו וממבט ראשון ידעתי שהוא אוהד שרוף של מכבי. או אולי של
הפועל. הצבע של מי מהם ירוק? לא חשוב. ההוא בטח יודע.

ואז בילהה הירפתה מההוא, הסתכלה עלי ואמרה "מושמוש, תכיר, זה
בני? הוא היה כאילו המפקד שלי בצבא?". תמיד עם סימן שאלה בסוף.
רציתי לשאול אותה אם זה היה כאילו או באמת, אבל התאפקתי. אם
אני מצליח להתאפק כשהיא קוראת לי מושמוש, אז בטח אצליח להתאפק
גם על דברים אחרים. איזה מזל, איזה מזל.

"אהלן", אמרתי במין טון אדיש כזה. ובילהה בכלל לא הציגה אותי
אלא אמרה "בני, מה העניינים? מה קורה? מה נשמע?" וההוא הסתכל
אלי במבט שואל, ובילהה אמרה "מושמוש, תעשה לי טובה, תן לי לדבר
איתו כאילו כמה דקות? המון המון זמן לא נפגשנו? בני, מה
העניינים? מה קורה?"

רציתי לומר לה בטח, בילהה, בסדר גמור, דברו קצת, אבל לא אמרתי
כלום, גם כי לא ממש רציתי וגם כי בינתיים היא וההוא כבר שכחו
שאני קיים. הם התיישבו על המגבת שלה, עם הגב אלי, והנחתי שהם
מדברים. הרבה רעש היה בים, וכל מה ששמעתי זה את הציחקוקים שלה.
וראיתי את הגב שלה. אוי, איזה גב. איזה מזל, איזה מזל.

אז חזרתי לקרוא, אבל לא יכולתי להתרכז. אחרי חצי עמוד בערך
קלטתי שבאופן טכני אני אמנם קורא אבל אין לי מושג מה כתוב, אז
חזרתי לתחילת הדף. כשהגעתי שוב לאותה נקודה הבנתי שזה לא עסק,
אז הפסקתי לקרוא וניסיתי לחשוב על מה אני חושב. ואז, פתאום, זה
בא לי. עד אותו רגע לא חשבתי על זה בכלל. או לא ממש. והנה,
פתאום, בבת-אחת, בלי שום הודעה מראש. הפתעה. עד היום, די מוזר,
לא הבנתי דבר, ופתאום זה בא, והכל נהיה ברור וחד כתער, כמו
שאומרים.

נגעתי לבילהה בגב, אוי, איזה גב, וכשהסתובבה אמרתי "בילי, אני
קופץ לקנות קולה, רוצים משהו?". בכוונה קראתי לה בילי, וההוא
אפילו לא ידע. היא אמרה לי "מושמוש, תביא לי דייאט קולה, טוב?"
וההוא אמר "לא תודה", וזו היתה הפעם הראשונה ששמעתי ממש את
קולו, ואמרתי לעצמי - זו גם הפעם האחרונה.

לקחתי איתי את הארנק עם המפתחות ואת הכפכפים. בשנייה האחרונה
הבנתי שאסור לי לקחת את הבגדים והשארתי אותם ליד המגבת.
התקדמתי לעבר הקיוסק, והחלטתי שאני לא מסתכל לאחור, ובכל-זאת
הסתובבתי לרגע וראיתי את בילהה מצחקקת ואת ההוא מסתכל עליה,
ואמרתי לעצמי איזה כיף לו.

כל הדרך לקיוסק, ואחר-כך לאוטו, הייתי עסוק בתיכנונים. ביני
לבין עצמי אני אדם מסודר מאוד, ולמרות שכל העסק בא לי כהפתעה -
לא הייתי מבולבל לרגע. לא ידעתי איך בילהה תחזור הביתה, אבל
ידעתי שאין עליה מפתחות ולכן החלטתי שאשאיר לה בכל-זאת פתק על
דלת הכניסה ומפתח בארון החשמל, וגם מכתב של כמה שורות על הצד
שלה במיטה. אקח איתי רק כמה בגדים בתיק יד, וחצי מהכסף שבמדף
העליון בארון המטבח. בחשבון המשותף יש די כסף כדי שתסתדר
בינתיים, וגם אם תוציא את כולו - לא נורא. את תוכניות החיסכון
היא ממילא לא יכולה לשבור בעצמה, צריך גם חתימה שלי. מחר לא
אלך לעבודה, ומחרתיים, אחרי שתרגע קצת, אטלפן אליה ונקבע
להיפגש ולסגור עניינים, עד כמה שאפשר בכלל לסגור איתה עניינים.
לא ידעתי לאיזה מלון אלך בינתיים, אבל החלטתי שזה לא חשוב
כרגע. אפילו החלטתי שהערב אלך לפאב הפינתי ההוא ליד העבודה,
שכמה פעמים כבר רציתי לעבור דרכו אבל בילהה חיכתה לי בבית.
היום אף אחד לא יחכה, וגם אם כן - זה לא ממש משנה. איזה כיף.

כשנכנסתי לאוטו רציתי דבר ראשון להעביר תחנה, אבל בשנייה
האחרונה החלטתי להישאר בגלגל"צ. אני חזק והיא לא תשבור אותי.

התנעתי ויצאתי לכיוון הבית. החלטתי למהר, כי לא ידעתי מתי
בילהה תגלה ואיך תגיב. למה להסתכן. אז עקפתי קצת וצפרתי קצת
והתעצבנתי קצת, וזה נתן לי עוד משהו להתעסק בו חוץ מאשר לתכנן,
כך שבאמת לא נשאר לי זמן לחשוב על משהו אחר, והרגשתי שטוב
שכך.

הרמזור הראשון היבהב מולי בירוק ובעצם הייתי צריך לעצור בו,
אבל מיהרתי ולכן נכנסתי לצומת בצהוב ויצאתי באדום. אבל הרמזור
השני היה כבר אדום חזק, ולא היתה לי ברירה אלא לעצור. בשנייה
האחרונה עברתי לנתיב השמאלי ועצרתי.

על עמוד הרמזור היה תמרור של "אין פניית פרסה", אבל לא ראיתי
שום שוטר באופק ולכן פניתי בכל-זאת חזק שמאלה ושברתי לכיוון
ההפוך. אף פעם, חשבתי לעצמי, לא הבנתי מתי שמים תמרור של אין
פניית פרסה ומתי לא.

בגלגל"צ היה דווקא איזה שיר עברי שקט של זמרת שלא זיהיתי, אבל
אני דהרתי כמו משוגע. החנייה שעזבתי לפני כמה דקות היתה עדיין
ריקה, וחשבתי לעצמי שזה סימן. התחלתי לרוץ לכיוון שבו התמקמנו,
אבל אחרי כמה צעדים נעצרתי ופניתי לכיוון הקיוסק. אחרי דקה
בערך כבר הייתי בדרך אל המגבות שלנו, ביד ימין קולה, ביד שמאל
דיאט קולה.

כבר מרחוק ראיתי שההוא איננו ושבילהה שוכבת על הבטן, ואמרתי
לעצמי יש לך יותר מזל משכל. ואחר-כך התקרבתי וראיתי שהיא
מאזינה לדיסקמן, והחוט ממוקם כך שלא יפגע בקו השיזוף. ואז
ראיתי מקרוב את הגב שלה, אוי, איזה גב, ונזכרתי במה שהולך
להיות בהמשך, וחשבתי לעצמי איזה מזל, איזה מזל.