מנסה שוב. שוב להתחזק, להתחשל, לא לצפות ממך לכלום והכי חשוב,
לא לחשוף את הקלפים שלי.
אנחנו נפגשים. אני מתלבשת ככה שלא תוכל לפספס שלא תסתכל לשום
מקום אחר, מושכת אותך מהעיניים...רק ככה  אני יודעת.
אני מצליחה, כמו תמיד, אתה מסתכל רק עלי, על כולי, בולע אותי
במבטים שיש בהם משהו מזמין, מזכירים לי את המבטים שבהם אני
משתמשת.
אני מסתובבת שיכורה מהכוח שיש לי עלייך, מהמבטים שלך, מאיך
שאני רואה את עצמי מבחוץ ואז אתה מתחיל לטפטף אותן, בדיוק
כשאני לא מגינה על עצמי.
מילים והכוח שלהן, תמיד מפילות אותי. אתה מפזר אותן סביבי,
עורם אותן בערמות גבוהות בכדי שאני לא אצליח לברוח מהן.
כלואה בתוך העמק שיצרת לי, אני מתחילה להרגיש נאהבת. אתה אוהב
אותי. אכפת לך ממני. אני מוחנה להשבע שתחלום עלי היום בלילה.
בוקר.
כבר כמעט מפוכחת אני מבחינה בשריטות המדממות, כמעט מבינה שדרכן
הורעלתי. אני מנסה לגייס את העקרונות שלי, את השכל הישר,
שיעמוד ניצחי וחזק מולך ומול מה שיבוא הפעם.
אני לא לגמרי רוצה בחומות האלה ,בהן אני חורטת את ימי, דרך
אותם הסדקים אתה מחלחל לתוכי. אני לא יכולה לעצור אותך, לא
תמיד רוצה לעצור אותך. למען האמת אני מפחדת.
אתה עמוק בפנים. מטייל בין השבילים שלי , קוטף את הפרחים
שבצידי הדרך, אוסף אותם לזר שכל כך הייתי רוצה לקבל. לפעמים
נדמה לי שאני רק מדמיינת שאתה קוטף אותם, למעשה אני מדמיינת
הכל. מדמיינת שאכפת לך, שאתה אוהב אותי,שאני יפה בעינייך
ובעיקר בעיניי. מדמיינת שיחות ומצבים. לעולם לא אפול, אני בלתי
מנוצחת.
אני חושבת שאני אוהבת אותך. אתה אוהב לחבק אותי. אני שוכבת
דוממת ושקטה בתוך הידיים הגדולות והחזקות שלך. שם אני מרגישה
מוגנת. מוגנת כי אתה עסוק בלחבק אותי ולא בלשאול שאלות.
אני טועה ועוצמת עיניים. אתה עושה את הצעד שלך, זה שחושף את
השקר הגדול שלנו, מפיל אותי כל כך עמוק לתוך עצמי, לתוך ההבנה
חסרת הפשרות , אני חולמת!
כלום לא היה. מה שהיה היה שקר, מתוכנן , הגיוני. נשארו לי ממך
זיכרונות, זיכרונות שיקריים.
עכשיו, בחושך, אני מרגישה אותן דוחקות, נדחפות. הן יצליחו לצאת
בסופו של דבר, הן יוכלו לי ואני אזרום איתן רחוק. כבר אין טעם
להלחם בהן.
חנוקות ומעלות אבק הן יטביעו אותי בתוך השיכחה ואחר כך כבר בטח
יהיה לי טוב...