אני מנסה לבצע דברים אחרת.
אני עושה דברים אחרת.
אני קמה אחרת.
אני מהלכת אחרת.
אני מכינה לעצמי קפה אחרת.
אני לובשת את הבגדים הבלויים אחרת.
אני מדיפה על עצמי ריח בושם זול בצורה אחרת.
אני לוקחת את תיק העבודה שלי אחרת.
אני מרגישה אחרת כשאני מבצעת את הפעולות הפשוטות הללו, ומקדישה
לכל אחת את כל כולי, כאילו הייתה פעולה קדושה.
אני גם מדמיינת.
או יותר נכון מדמה לכל אחת מן הפעולות הללו ייחוד משלה. אני
קמה יפה, חדשה, אני מכינה לעצמי את הקפה שלי, בתשומת לב, אני
שמה עלי את הבגדים הבלויים שלי כאילו היו בגדי משי יקרים,
ומדמיינת שריח הבושם הזול שלי, הוא בושם יוקרתי של גברות.
אני יוצאת לרחוב שונה.
מבט מורם, עיניים חולמניות, לא נועצות מבטים סביב, הליכה
בטוחה, נמרצת, אבל אם זאת, עדינה ומלאת חן. אני רוצה שהאנשים
יבהו בי.
שישב אותו איש עסקים מצליח בבית הקפה ממול, ויתהה במוחו, תוך
כדי לגימת קפה ארוכה, מה עובר בראשי שלי. אני רוצה שיחשבו, שלי
בחיי האישיים יש תוכן, ושיעבור ברחוב אדם שחייו ריקים מתוכן
כמו חיי שלי,
אבל חזותי תטעה אותו, והוא יפליג במוחו על חיי הנפלאים. על
הבית הגדול שיש לי, על המשכורת השמנה שאקבל כל חודש, על אהובי
שיחכה לי בבית ועל חיי המושלמים בכלליות.
אני מגיעה לעבודה אחרת.
אני מתיישבת ליד שולחני, ועובדת אחרת. אני מנסה להשקיע את כל
כולי בעבודה, כדי שהקולגות במשרד יבהו בי, ויחשבו, שאני עובדת,
ואני וודאי אקבל קידום בקרוב, ויש למה לקנא בי, כי עלובת נפש
כמוהם זוכה לחיים יותר טובים ממני. הם כבר בטח מעבירים
בדימיונם כיצד אני נוסעת עם החברה לחו"ל, ומעבירה בידי את כל
המעטפות עם הכתובות הזרות מוטבעות עליהן, אלו שיש להן ריח אחר,
לא מכאן.
אני הולכת חזרה לביתי אחרת.
אני הולכת עייפה, אבל עם ניצוץ בעינים. כדי שהזקנה, שמטיילת עם
הכלב הקטן שלה, תביט בי, ותקנא גם היא, כי אני עושה בחיי מה
שמנעו ממנה בחייה שלה. יש לי תכלית בחיים, יש לי מטרה הישגים
ושאיפות. ולה אין. היא בוודאי חושבת שהיא כלום לעומתי, אפס.

אני נכנסת לדירה שלי, אבל כבר אין לי למה להיות אחרת. אין לי
למה להפוך את עצמי יותר לאחרת בשעה הזאת של היום, אין מי שיראה
אותי, שיקנא בי. זו השעה שבה עלי להתמודד עם הדממה, ועם העובדה
שאני איני אחרת בכלל. הדממה מציקה, מעיקה עלי, וכל הדברים
שעשיתי אחרת באותו יום, לא קיימים יותר. נותרתי עם חיי המעיקים
והבלתי נסבלים לבד, רק אני והדממה ששוררת בדירתי. אין לי למה
להעמיד פני אחרת יותר.

לפחות עד מחר בבוקר.