הוא ישב על האי תנועה , יחף , מזיע, מחכה.
הרמזור התחלף לאדום ואני עמדתי שם , בוהה בו, תוהה האם הוא
האחד. הוא הסתכל עלי באחד המבטים הכי יפים שראיתי מעודי, היו
לו עיניים טובות.
קצת קשה לי לסביר את עצמי, זה לא היה מבט בוחן אלא מבט
מעוניין , משתהה, כמעט תמים.
חייכתי אליו והוא הניף את ידו לשלום כאילו אנחנו מכרים
ותיקים.
רציתי לפתוח את הדלת ולהכנס לחיים שלו או לתת לו להכנס לשלי.
הוא המשיך להביט בי. הסתכלתי עליו ואז הרמתי מבט לעבר השמש
שבטח ייסרה אותו באותם רגעים ממש.
העזתי ושאלתי דרך השימשה:
"מה אתה עושה כאן?"
כאילו שיש לי זכות לשאול אותו שאלה כזאת בכלל! הוא לא מכיר
אותי, מי אני שאתערב?! אבל במקום לתהות על מהותה של שאלה תמוהה
שכזו מאדם זר, הוא ענה לי בפשטות כובשת:
"מחכה לחבר."
רציתי לשאול מי הוא, לאן הוא הולך, איפה ואם בכלל אנ י יכולה
למצוא אותו... שתקתי...בוררת מילים.
הפלאפון שלו צילצל . הוא קם וענה, מסתובב סביב עצמו ועם הגב
אלי.
ניסיתי לחשוב על דרך להפרד ממנו לשלום ובאותו זמן לא לתת לו
ללכת, אולי אפילו אולי לקחת אותו איתי ,אבל אני מניחה שהרמזור
חושב יותר מהר ממני והבן זונה התחלף לירוק.
הוא נשאר מאחורי, עומד על האי תנועה, יחף, סקסי, מזיע ומחכה...