[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שחר אור
/
המשוואות הקרות

(הסיפור הוא מחווה לסיפור בשם זהה של טום גודווין.)




יוסף ישן לו, ישן וחולם. ובחלומו הוא חש את הצל הקריר בין שני
הבתים, וגופו נח על האדמה התחוחה שזרעי צנוניות נטמנו בה לפני
שבוע, ועיניו בשמים. שמים של תכלת, מושמשים כפי שלא היו זה זמן
רב, ולבו כבד עליו, מנסה למצוא דרך לחמוק מאותו שאי אפשר
להתחמק מפניו.

הוא שומע את צלצול הפעמונים וגלגול הגלים בצחוקם של הילדים
בבית, מחייך רגע קט, וליבו מתחזק. אין שום דרך לחמוק. שבעה
ילדים שזקוקים למזון, לבגדים, לספרים, והדרך היחידה שנותרה
לספק צרכיהם היא בכאן.

הרי זו משוואה פשוטה, פיסיקה בסיסית של חיים או מוות.

הוא שומע צלצול מוסיקלי, ומתוך ערפילי החלום הוא מכיר.

פוקח עיניו אל תוך חשכה, וגופו מרגיש את דקירות הארגזים לצידו.
הוא קופץ עצמו, דרוך ומוכן לכל, מרגיש את גופו הצעיר, מוכה
הרעב והקור, נותן לכל חושיו להנחותו. הצלצול מגיע מתוך
המשאית.

הגיע מתוך המשאית, הוא מתקן את עצמו, משום שכעת על סף שמיעתו
ישנם צלילים חרישיים של שיחת טלפון. הוא נחרד, ושולף מכיסו את
האולר שמצא בטיול ההוא על הנחל. אולר שויצרי אדום משוכלל, ששמר
עליו מבריק ומצוחצח כבר שנה. פותח את הלהב הגדול, ומתחיל לחמוק
לכיוון ממנו נדמה לו שהוא שומע את הקול. הארגזים במשאית
מחזירים גלי קול מעוותים, והוא מתקשה להבחין מהיכן בדיוק נובעת
השיחה.

זוחל בשקט, האולר אחוז בפיו, נרעד מדי פעם למחשבה מה בדיוק
יעשה בו כאשר ימצא את מקור ההפרעה. אין ברירה, הוא חוזר ואומר
לעצמו, אין ברירה אחרת. אם לא תושלם זו המשימה, לא יאוזנו
המשוואות, ואחיו לא יזכו ללחם.

הקול פסק, ואין הוא יודע עוד מאיפה נבע. יוסף מתחיל לחשוש
לעצמו, ומאמץ עינים לחדור את החשכה, זוחל לאט מגשש מפלס לו
דרך. לפתע הוא נופל על גוף רך המתפתל תחתיו מנסה להמלט, מצווח
בקול דק החודר את הדממה.

יוסף חוסם את פיה של הדמות, מאגרף ידו כדי לבלום את הצעקה
שבוקעת ממנו, ידו השניה ממרפקת את שתי ידי הדמות הצידה. "מי
אתה?" הוא מסנן, והאולר נופל מפיו, על צוארו של יריבו, סוחט
ממנו נשימה חטופה. של כאב, של בהלה?

יוסף מרגיש את נשימות הגוף מתחתיו עוברות למצב מהיר, וידו
הבולמת כל הגה חשה רטיבות זולגת עליה. דמעות? הוא מסיר את היד,
ומקרב אותה אל פיו לבדוק את הטעם, מזניח לרגע כל כלל זהירות של
שתיקה או הגנה עצמית.

הגוף תחתיו מתפרק במסכת של דמעות, ונבוך הוא בולם שוב את הפה
המייבב. עכשיו משנרגעה מתיחותו הוא חש את הגוף הרך תחתיו, את
השדים אל מול חזהו.

אשה. איך יוכל לעשות עתה שימוש באולר?

בחושך אל מול עיניו הוא רואה את המשוואות. הדרך בה הוא הולך
היא הדרך היחידה לפרנס את משפחתו. ונוכחותו של שחקן אחר בהצגה
הזו אך ורק תקלקל, אפילו זו אשה. הוא מגשש, ומוצא שוב את
האולר, בשחררו שוב את הפה שמולו מבלי דעת. ידו רועדת.

"יוסף?" היא עוצרת אותו בלחישה. דמו קופא בעורקיו.

בולע רוק, נושם עמוק ועונה בשאלה "רוחי?"

"מה אתה עושה כאן?" "מה את עושה כאן?" שואלים שניהם יחד, אך
רוחי היחידה שצוחקת על התאום ביניהם.

"רציתי לראות את העיר הגדולה, וחשבתי שהמשאית תהווה דרך טובה
להתחמק מהעוצר." היא עונה בפשטות "ומה אתה עושה כאן?"

יוסף מחבק אותה, ידיו אוחזות זרועותיה בכוח, מכאיבות מעט, והוא
מנסה לחשוב בכל יכולתו על דרך כלשהי בה יוכל לבטל את רוע
הגזירה. אין הוא יכול לראות מה השעה, אבל ודאי הדבר שאת הנקודה
ממנה אין חזרה עברו זה מכבר.

לרגע קט הוא שוקל לפרוץ את דלתות המשאית, ולזרוק אותה החוצה,
אפשרות שהוא זונח מיד. חאלד אמר שהדלתות תהיינה ממולכדות. כדי
למנוע מהמשטרה לפרוץ לתוך המשאית, אמר, ואילו יוסף שמע במובלע,
כדי שלא תוכל להתחרט ולברוח. באותה השיחה עטה יוסף פנים
נעלבות, והודיע שכמובן לא יתחמק מחוזה שלקח על עצמו, אך עכשיו
בוער בעצמותיו הסיכוי להציל את נפשה.

הוא יודע שאין דרך, ואחיזתו מתרפה. קולו הופך להיות רך: "למה
לא הלכת למכללה היום? ולמה דוקא על המשאית הזו עלית?" הוא שואל
ומחבק אותה חזק, כמו שנהג כאשר היו ילדים קטנים והיא התעוררה
מחלום בלהות וטיפסה אל מיטתו לקבל נחמה.

היא פותחת בפטפוט עליז, והוא מהסה אותה שוב ושוב. אין לו נחמה
להציע לה, הוא חושב, ואיך יספר לה את האמת? ומה יעשו ההורים
כשיקבלו את הידיעה על מותו, והיא איננה?

בלבו רואה את אמו, מסתובבת בין בתי השכנים, דמעות של עצב ואולי
גם גאווה על לחיה, מחפשת את רוחי. משעה לשעה מתחלף צערה בבהלה,
עד שמתגבשת ההכרה הבלתי נמנעת ששני קברים יחפרו באותו היום.

כדי להשתיק אותה, כדי לנחם אותה, את עצמו, הוא מנשק אותה, והיא
שותקת מופתעת. לאט הוא בורר מלים, המלים הכי עדינות שהוא מסוגל
להן, לספר את העובדות הכי קשות שישנן.

המשאית אמנם כבר חונה מצידו הירוק יותר של הקו, אך היא נעולה,
ופתיחה של כל אחת הדלתות תגרום לפיצוצה.
הוא, יוסף, אמור להכנס אל תא הנהג מחר בבוקר, ולנהוג אותה אל
השוק בעיר בה הם חונים, להתנגש באחד הדוכנים, ובכך להפעיל את
המנגנון.

הוא לא אומר לה מפורשות, אבל רוחי מבינה לאט מתוך מה שלא אמר,
שאין לה דרך יציאה. יוסף יכול לשמוע את נשימותיה על סף הבכי,
ומשתדל שלא להקשיב לדמעות כדי לתת לה מעט פרטיות, אפשרות לשמור
על כבודה. בבית בן תשע נפשות לומדים לאטום אוזנים כשצריך.

רוחי מתחילה לדבר בשקט, הוא עוצם עינים ומקשיב. היא מספרת על
החלומות שלה, על השאיפות, ויוסף מבין שהיא מתאבלת על חייה. הוא
מאזין ומלטף את שערה, ואינו אומר מלה. מה יכול לומר אח השולח
את אחותו אל מותה במודע, מבלי לתת לה דרך מילוט? והוא את אבלו
כבר מיצה, בשבועיים מאז שניתנו לו פרטי המשימה. מכל ידידיו
נפרד, שילם את כל חובותיו לבוראו ולחברה, ונכון בגוף ובנפש
נכנס בנפש חפצה אל לוע הארי.

והיא לא הספיקה דבר.

תמונתה כילדה קטנה עולה לנגד עיניו, כשלקח אותם אביהם לגלידה
של עיד אל פיטר, מאורע מתוק ונדיר עד כאב. ורוחי, בחוסר ריכוז
בלתי נסבל, אך אופייני מאד, הפילה את כדורי הגלידה על הכביש
המזוהם. נזכר בדמעותיה שפילסו שביל דרך השאריות הנמסות על
פניה, ואביהם הכועס על בזבוז הכסף מטיף לה מוסר. חיוך קטן עולה
על פניו כשהוא משחזר את האושר שבקע מחיוכה עת הציע לה לחלוק
איתו את הגלידה, את ידה הקטנה העוטפת את ידו, מייצבת אותה מול
פיה חשוף הלשון, בעוד היא מלקקת ועיניה עצומות למחצה להגביר את
התענוג.

רוחי מספרת לו על התאהבויותיה. על כך שמעולם לא הספיקה לומר
לאהוב נפשה את אשר בליבה. יוסף מקשיב, ומשהו מתהפך בקרבו.
מעולם לא חשב עליה כאשה, ואף היה מזדעק כנגד מי מחבריו אילו
העז להניח ידו עליה בטרם טבעת חוקית מחברת ביניהם, והנה עתה
הוא מצר על שהיא הולכת למות בטרם ידעה איש.

הוא שוקע במחשבות, משחזר במחשבתו אותן פעמיים בהן נסע לתל אביב
לרחוב בו עומדות הזונות ומוכרות גופן תמורת שטר מלוכלך, ואפילו
לנער.
כמה מהר היה הדבר, כמה חסר נשמה.

השאלה מקפיצה אותו משרעפיו, ומפרה את שיווי משקלו. "איך זה
לעשות אהבה?" הוא נבוך, ומודה על החשכה האופפת אותם. תוהה
מאיפה להתחיל: האם יספר לה אותם הסיפורים שהיו לוחשים זה לזה
ילדי השכונה? או אולי יתעכב על נסיונות שעשו בגופם באין רואה?
האם יהיה זה מן הראוי להזכיר אותם שני ארועים בודדים וקצרים
באהבת אשה שזכה בהם? ואולי יתמקד בדמיונות שזרעו בו חוברות
הפלייבוי שמצא ערב אחד זרוקות סמוך לפח האשפה, וסצינות בודדות
מסרט שראה אצל דודו, לפני שהגיעה הדודה וגרשה אותו משם אבל
וחפוי ראש?

יוסף מחבק את רוחי, והיא שותקת ממתינה. בלא שיוכל לנמק לעצמו
מדוע, באינטואיציה עמוקה, הוא יודע מה היא רוצה לשמוע, מה הוא
צריך לספר לה.

ויוסף פותח בסיפור על אהבה גדולה מהחיים, אהבה שאין המוות יכול
לה. כזו שלא ראו מעולם בביתם או בין שכניהם. אהבת סרט ערבי של
יום שישי. הוא מלטף את שיערה, ומספר.

על איש שיאהב אותה עד כלות הנשמה, שלא יוכל לנשום אם לא תהיה
לצידו, על העור שלו שמרגיש כווי עד שהיא נוגעת בו ומביאה לו
צרי, על עיניו הכבויות עד שמראה עיניה מפנס את דרכו, על שפתיו
הסדוקות מיובש המשתוקקות לנשיקה אחת ממנה.

וככל שיוסף מתמיד בסיפורו על אותו מאהב עתידי, משתנה בתיאורו
גוף המספר. עתה אין הוא אומר: הוא יהיה, או הוא עושה. לשונו
לשון גוף ראשון: אני חולם אותך רוחי, שפתי מתאוות לך, נקבוביות
עורי כמהות לשלך. ובכל משפט הוא נוגע בה.

רוחי נוגעת בפניו בקצות אצבעותיה, חולפת עליהם בעדינות, ומקרבת
את שפתיה אל שלו. במשך מספר שניות הם נשארים כך, צמודי שפתים
וחוטם, ומחשבות חולפות בראשם. על דעות שניתן לשבר, או שלא. על
הקלות הבלתי נתפסת של המוות. על נצחיותו של הרגע.

רוחי היא שעושה את הצעד הבא, במושכה מעליה את בגדיה. יוסף נוגע
בה באצבעות קרירות, והיא מצטמררת פטמותיה מזדקרות וחזה עולה
ויורד במהירות.

יוסף מנסה להיות בוגר, להפגין עד כמה הוא מנוסה בקי ורגיל,
והוא זוחל אל בין רגליה, ושולח אליה לשון תוהה ומבולבלת. אין
הוא יודע מה הוא אמור למצוא בדיוק: החוברות בהן דפדף היו בוטות
מבחינות מסויימות, ומעורפלות לחלוטין בפרטים אחרים.

הוא מוצא שער מתולתל רך, ומלטף עליו את לחיו, ורוחי מפשקת אליו
רגלים. זהיר והססן יוסף מתחיל להעביר את לשונו על פני הקפלים
הלחים, מפריד זה לימין וזה לשמאל, מקשיב לרוחי הנעה מולו
בתנועות בלתי רצוניות. היא מתפתלת, והוא מניח את ידו על בטנה,
על מנת לנסות לשלוט במצב, אבל אצבעות היד רק מרגשות אותה עוד
יותר.

יוסף מטביע בתוכה את לשונו ואת אפו. ירכיה צמודות אל אוזניו,
ואין הוא שומע את הרעשים שהיא מקימה, אחרת ודאי היה מזהיר אותה
מפני חשיפתם לגורמי בטחון עויינים. אבל יוסף אינו שומע דבר,
הוא מרוכז בה, ומשתדל שלא לחשוב, עד שהיא מפרידה אותו מעליה,
ומושכת את ראשו אליה, שיבוא שיתאחד עם נפשה עם רוחה עם גופה.

מהוסס יוסף תוהה מה לעשות. הוא יודע שעליו להיות זהיר, כיוון
שבתולה היא, אבל חוסר נסיונו בעוכריו. בשתי הפעמים בתל אביב,
ביצע את האקט בעמידה, ועכשיו, מה יהיה עכשיו? חזיון הדם הצפוי
מפחיד ומרתיע אותו.

רוחי מבחינה בהשתהות שלו, דוחפת אותו לאחור על אחד הארגזים,
ומכוונת עצמה עליו. לאט היא מורידה את גופה, עד שהיא עוטפת
אותו כליל, ועוצרת. היא אוחזת את פניו בשתי ידיה, לוחשת לו
מלים של אהבה, ואז בפרץ מהיר פותחת בסדרה של תנועות מעלה
ומטה.

יוסף מחזיק את מותניה, ועיניו עצומות, וכולו תרכיז עונג טהור.

בפרץ של קריאות רועשות, ונתזי דם הם מתפוצצים יחדיו.

מחובקים הם נחים פרק זמן בלתי מוגדר בין הארגזים, מתעוררים
ומנשקים פעם בפעם זה את זה, עד שיוסף מתעורר למשמע קולות מחוץ
למשאית. העולם האמיתי התעורר. הוא מנסה לחמוק מהחיבוק שלה, אך
רוחי מתעוררת. עירום הוא מוביל אותה יד ביד אל המעבר שקדחו
מפעיליו בין תא המטען לתא הנהג, כרועה המוביל את צאנו אל בית
המטבחים.

יוסף מתיישב ליד ההגה, גבו הערום נוגע במשענת המושב הקר,
ושרירי עכוזו התפושים רוקדים, תזכורת למאמץ שידעו. הוא מניע את
המשאית, ומודה חרש לאותו בן דוד שלקח אותו פעם לטיול במשאית
גנובה, והראה לו עד כמה פשוט לתפעל אותה.

רוחי מביטה בו בעינים פקוחות לרווחה, והוא משתדל להביט בכביש,
ולא על שדיה העגלגלים המתנשמים במהירות.

"אנחנו מתקרבים לשוק." הוא לוחש לה "היי שלום אהובתי."

רוחי מנידה בראשה לשלילה ומתקרבת אליו, ולפני שהוא מבין מה
בכוונתה לעשות, היא מתיישבת על ירכיו כשפניה אליו, ומחבקת אותו
בחוזקה.

יוסף מתקשה לשלוט במשאית. העובדה שהיא חוסמת בפניו את מרבית
שדה הראיה, ורכותה החמה העוטפת אותו שוב, מצטרפים לאי הבטחון
שלו בתפעול הכלי הכבד בו הוא נוהג.

יוסף מאבד שליטה על ההגה, ומתנגש באחד הדוכנים.

בפרץ של קריאות רועשות, ונתזי דם הם מתפוצצים יחדיו.

(מרץ 2001)







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מתחכם, יא
מאנייק?




זינזנאה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/3/01 8:35
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שחר אור

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה