מאז ומתמיד הסתבכתי עם חבילות מערכת יחסים, הוא היה מגיע עטוף
בעטיפה שקופה, כזו שעושה הרבה רעש אבל לא נראית לעין כמעט
בכלל, ובעצם למי אכפת, סך הכול רציתי משהו לבלות איתו, וכך זה
תמיד התנהל, יצאנו יחד, עשינו הכול בלי דאגה וללא מחויבות אחד
כלפי השני, וככה אהבתי את זה.
אך כמו תמיד בשלב זה או אחר ללא כוונה הייתי שורטת את הניילון
שעטף אותו עם הציפורניים שלי ולפתע יש לו את כול שלושת הזמנים
לפניו, ואני כלולה בהם, יש לו עבר, הווה ועתיד, הוא רוצה לשוחח
ברצינות כי אני מיוחדת, כי הוא מרגיש טוב איתי, והוא רוצה
להיפתח עליי, ומצפה ממני לאותו הדבר.
ואני פתאום תופסת רגליים קרות ורצה ממנו הלאה, הוא נשאר עם
הצלקת שנשארה על הניילון הפגום שלו, ועד שלא יחליט לקחת נייר
דבק ולחסות את הפצע יישאר שם מרגיש פגוע וחשוף מכדי להמשיך
הלאה.
וכך אני עוברת מהאחד לשני, שורטת ובורחת, כול פעם משתדלת כול
כך לא לשרוט, לא לפגוע במה שקיים עכשיו אבל זה מעולם לא הצליח,
הטעות תמיד חזרה על עצמה, ואני לא לוקחת את האחריות עליה, אני
רק בורחת בהזדמנות הראשונה.
פעם פגשתי את גבר חלומותיי, היה קשה להבחין בניילון שעטף אותו,
ובתחילה חשבתי שהוא כלל לא קיים, אך עם חלוף הזמן הסתבר לי
שהמעטפת קיימת, אטומה לחלוטין, כאילו מעולם לא נפגעה, נקרעה או
נשרטה.
מערכת היחסים שלנו הייתה בדיוק כמו שאהבתי אותה, בילינו מבלי
שה"הפתעות" שלו יצאו לפתע החוצה, בלי עבר, ועתיד, רק כאן
ועכשיו, שגם הוא לא מתחייב לחלוטין, כמו שאמרתי קודם, גבר
חלומותיי.
ערב אחד ישנו על הספה בבית שלי בוהים בטלוויזיה ובפעם הראשונה
בחיי ניסיתי לקרוע ממנו את העטיפה בכוח, נשברתי, לא יכולתי
יותר לסבול את האדישות והקור שלו "כלפינו", והוא ביודעין
למעשיי רק חייך ושתק, בזמן שאני הייתי בפרוץ התקף זעם נוסף.
ניסיתי כול הלילה לדובב אותו עד שהתעייפתי, לא הצלחתי לשבור את
קיר הקור שלו.
בלילה הלכתי לישון לבד במיטה כשלפתע הרגשתי פרץ קור, לרגע
נכנסתי לבהלה ובצדק, כתוצאה מניסיונותיי הרבים לשרוט ולקרוע את
הניילון שלו שרטתי את עצמי, כולי מדממת מבפנים.
החלטתי שמערכת היחסים הזו חייבת להיגמר, זאת הייתה נורת אזהרה,
ושאני אסיים אותה למחרת בבוקר.
למחרת בהפסקת הצהרים נפגשתי עמו אך לא הצלחתי לדובב את עצמי,
שתקתי, לא מצליחה להוציא מעצמי את מילות הפרידה שתכננתי שעות
אתמול בלילה, כול הזמן שישבנו רק מלמלתי לעצמי, מגמגמת, עד
שהוא קם ובעצמו הכריז שהוא עוזב אותי.
ניסיתי להתגבר עליו, המשכתי לאכול את האוכל שלי במסעדה לבדי
מחייכת בעצבנות לעבר היושבים אך ברגע שהרגשתי שאני לא יכולה
יותר רצתי הביתה לחפש נייר דבק, אני לא מתכוונת לשבת ולהתאבל
עליו, אך לא מצאתי, מעולם לא הייתי זקוקה לנייר דבק בעבר,
מעולם לא הספיק גבר לפגוע בי, רצתי לחנות לקנות את הנייר,
ממהרת כאילו מחר כול זה לא יכול לחכות, בחנות פגשתי בפרצופים
מחייכים, כאילו ציפו וחיכו ליום בו הגלגל יתחלף ואני זו שיזדקק
להם, רצתי הביתה מלאה ברחמים עצמיים, כמו חיה פצועה מתאבלת על
מה שנדמה היה לי כמו הניילון המושלם.