אתה מדבר ודבריך נופלים
על הקרום הקשה,
שכמיה לשמיים
לעולם לא ייקח מה שמצא בהישג ידו
מה שמרקד מסביבו.

ואתה - מרקד מסביבי,
מחייך, מתנענע.
שוב - נגיש מדי,
חסר פוטנציאל להרס עצמי.
לא חסרים פתרונות לבדידות זמנית.

ואולי צדקת,
כשאמרת שכולם צריכים לידם מישהו
במוקדם או במאוחר,
כי הבדידות תכרסם בהם לבסוף.
אבל כנראה שאני צריכה
לגלות את זה בעצמי,
ליפול שוב,
לקום
ולעלות ולהגיע לאיפה שרציתי.
להסתכל על כולם מלמעלה
אי שם
מתוך השממון הנשגב
ולצחוק
לצחוק בפראות.
כולם התפשרו
ואני - לא,
כולם התפשרו
ואני - דבקתי באמת שלי.
כולם התפשרו
ואני - קרום בררני
שהולך בעקבות עקשנותו.

ואולי צדקת,
אני צריכה להפסיק לחשוב
שאני תמיד צודקת,
להקשיב לאחרים.
ללמוד לתת ולקחת,
ללמוד לתת.

כל דבריך הם הבל -
כי אתה שם ואני כאן.

ושוב אין זה שיר,
אלא עוד וידוי
הפעם - לעצמי.