תחתון אחד אפור מהוה...אחד...רק אחד בשבוע מצא את דרכו לסל
הכביסה. ממשיך להתעקש שדבר לא יחצוץ בינו לבין מכנסיו
המחוייטים. הולך לעבודה עם בגדים נקיים ומריחים, מדיף ניחוח
בושם, מגונדר וייצוגי - ומתחת כלום!
כנראה שזה חלק ממרד הנעורים שלו בו הוא ממשיך להאחז כמו בחבל
הצלה. מעין התרסה משלו כנגד כל העולם הרציני הזה אליו נשאב
בכוח, נכפה על ידי כל הסובבים אותו ככלי שמשחקם של גדולים,
והוא עדיין ילד, רק בן 30. רוצה לישון עד מאוחר, לראות סרטים
מצויירים ולשחק סולייטר במחשב.
אופס, נפל לי למטה עוד אטב. הצטרף לכל חבריו האטבים שמצאו את
מותם בדיוק באותה דרך. נראה כי לעולם קצב רציחתם יעלה על קצב
ביקוריי בשוק הכרמל.
תולה, מסדרת, מזיזה, קונה, אוכלת, שותה, מדברת, מתקשרת,
ושוב...מכבסת, תולה, מסדרת...מנסה לעשות את הכל כדי שלא להרגיש
את השעון המתקתק בביטני וצועק לי: "תתעוררי, זמנך אוזל, נותרו
לך רק 10 שנים, מספיק עם המשחקים...את כבר ילדה גדולה, כמעט
מזדקנת...". איך אפשר להסביר לאותו שעון חרש שהוא צריך לנוע
יותר לאט, שחברי היקר צריך עוד זמן, שאפילו הפסיכולוג שלו
הסביר לי שהוא צריך לעבור תהליך ושאולי זה ייקח חודשים ואף
שנים (רחמנא ליצלן)...שהוא עוד לא בשל, שהוא מפחד מאחריות,
שהוא רוצה מחר...ועוד מחר.........
מנסה להסביר, אבל השעון בשלו, ולעיתים נדמה לי שהוא אף מגביר
את קצב תקתוקו רק בשביל להתעלל בי. ואיך אוכל להניעו לחדול
מתנועתו, ואף לעצמי אינני מוצאת את ההסברים מניחי הדעת.
ארבע שנים בזוגיות של צוקים ועמקים, עליות ומורדות
תלולים...ימים קשים, ימים מופלאים ...זוגיות של אמת
ואהבה...ועוד שנה של רווקות עוברת, עוד צפייה, עוד תסכול...
החיים כל כך מוזרים לפעמים, שנדמה לי שההוא שם למעלה משחק בנו
את המשחק החולני שלו, צוחק על טפשותנו, על הקלות והקושי הבלתי
נסבלים של קיומנו. לא נותן לנו לרגע להנות משלווה אמיתית של
הרמוניה בין לב, שכל ורגש. אם היה נותן לנו זה בלא זה היו
פשוטים חיינו ונפלאים. ההן קל יותר מלפעול על פי שכל מבלי
להרגיש שאולי היינו צריכים לפעול אחרת. נתן לנו שכל ורגש וערבב
אותם עוד ועוד, כך שפעם זה יצוף ופעם האחר ולעולם לא יהא
מרגוע.
השכל אומר לי, תעזבי הוא לעולם לא יהיה מוכן לקבל על עצמו נטל
של משפחה, משכנתא, עבודה קבועה....מחוייבות לעולמי עד...
אך הלב...הלב, לא נותן לי את הכח לעזוב את מי שהפך לחלק ממני,
והתמקם היטב בליבי.
איך פותרים את התסבוכת הזאת, מהי התשובה הנכונה? איך אפשר לקבל
בכלל החלטות במצב של חוסר תיאום כה מוחלט בין רגש לשכל?
קונה לו עוד זוג של תחתונים...וראו האירוניה, אף הוריו החלו
לקנות לו חבילות תחתונים. תחתוניו נהיו משל להתברגנות, לקבלת
אחריות...כאילו עם מלבושם ירוץ אהובי לחנות תכשיטים, יקנה לי
טבעת, ובפעם הבאה שישילם מעל מבושיו יהיה זה אך ורק על מנת
לקיים את מצוות פרו ורבו ולהקים משפחה בישראל....
וכאילו להעירי משנת חלומותיי ולהקיצי מתרדמתי, משב רוח קל
והתחתון האפור היחיד מתעופף מטה מטה...ביחד עם אטבו, שקרס תחת
עומס תקוותיי...משא כבד ככל הנראה להטיל על זוג תחתון אפור,
מרופט וממורטט. |
