בוקר, עוד לילה בלי שינה עבר, לילה מלא הקאות ובחילות.
בוקר, אני פותח את הברז כדי לשטוף את פניי. אני מביט במראה.
חוץ מהקרחת שעל ראשי אני לא נראה חולה, אני מנסה לשכנע את
עצמי, אבל זה לא עובד עליי.
בוקר, אמא קוראת לי מלמטה: "חמוד, רד למטה, הארוחה מוכנה ותכף
צריך לנסוע. לנסוע, אני לוחש לעצמי, כבר התחלתי לקלל את אלוהים
שברא אותי ואת הרופאים עם ההקרנות שלהם והכימותרפיה.
בוקר, רק התעוררתי וכבר אני צריך להקיא, לא מספיק שזה מה
שעשיתי כל הלילה.
נכנסתי לאוטו ונסענו. הנסיעה לא הייתה ארוכה במיוחד.
מבעד למראה קלטתי בעיניי את אמי שדמעה זלגה מעינה. לא שאלתי
למה, לא רציתי להעציב אותה עוד יותר.
בוקר, אני בבית החולים שוכב על מיטה, כאשר הרופא יוצא החוצה
כדי להפעיל את מכונת ההקרנה. לאחר ההקרנות חזרנו אמא ואני
הבייתה.
כשנכנסנו פנימה מיד אמרה לי אמא: "קדימה, קח את התרופות שלך,
הרופא אמר שמצבך משתפר".
כמעט והאמנתי לה, לקולה המתוק והמרגיע, אבל ידעתי טוב מאוד עד
כמה חמור מצבי.
הבוקר עבר לאיטו, ואני בבית יושב בחוסר מעש, בולע תרופות
וכדורים מידי כמה שעות, ומידי כמה שעות מקיא. יום שגרתי.
הערב הגיע ולאחר ארוחת הערב הלכתי לישון, הייתי מותש
מההקרנות.
הלילה היה קשה מתמיד.
בוקר, ואני ישן סוף סוף.
ישן, לעד.