כבר מרגישה שעברו שנים
מאז היותי חסינה מפני אבנים
אני מנסה להבין
להסביר לעצמי
אני חושקת במשהו לא קיים
שאותו אפילו פוחדת לרשום

ואז אני נופלת  וקשה לי לשוב ולצחוק
קורעת לגזרים את מה שנשאר מהעולם הפרטי שלי
נוגסת עוד קצת ממה שנעלם
ויודעת בדיוק על מה חושבים כולם
מסוגלת לגמור משיר קיים
ואז לחבק את המילים בתוכי, בפנים

כשהעיניים תמיד שורפות
והדף הוא המרפא היחיד שיגרום לי לחייך
כשהבטן שוב כואבת ונמאס בכל זמן,
בכל דקה ובכל שנייה.
מצפה לסיום.

אני מרגישה לבד
כמו חתול בלילה
המפשפש בין
פחי הזבל
ושורד
את דרכו לבוקר

יש בי רצון להראות
שהנה,
אני לא שורדת,
אני מובסת.

11.7.2002