היא הייתה אישה זקנה שגרה בבית עם גינה. בית לא גדול, אך גם לא
קטן. שתי חצרות, האחת עם מרפסת והשנייה עם הגינה שהפיליפינית
דאגה לטפח ולהשקות מידיי יום.
היא שנאה את החיים האלה. חיים של נכות, כאבים, וסבל. חיים של
בעל מת, ילדים עייפים, נכדים פרועים, וחדרים מלאים בתמונות
ממלחמת- העולם השניה. חיים מלאים בזיכרונות מציקים. חיים בהם
הזדקקה לפיליפינית בכול פעם שהייתה צריכה להשתין.
מידיי שבת, כאשר הילדים היו מגיעים לארוחה, גוררים אחריהם
נכדים סרבנים, הייתה מסתכלת בהם דרך זוג עיניים מזוגגות,
מנותקות מצווחות המשחק של הילדים בחצר.
לפעמים, לפעמים היא רצתה כול-כך לגרום לרגליה הזקנות לזוז, רק
בכדי לקום וללכת, להשאיר מאחור את כול הרפש, הבושה, הקלון אשר
נתלה כשלשלת כבדה על צווארה.
אם שמעון היה פה כבר הייתה מלמדת אותו לקח. על הכול, כול מה
שעשה לה. בעלה היה אדם מסכן, והגיע הזמן להביט בעיני  האמת
הכואבת. לא להאמין. איך בלתה 50 שנות חיים עם אדם כזה?  והוא
עוד העז להתפגר לפניה, מותיר אותה בודדה עם הפיליפינית
המטומטמת, שלא מבינה מילה ממה שאומרים לה.
"בסדר צילה", לקחה נשימה ארוכה, "תירגעי, יש לך עוד שבת שלמה
לבלות יחד עם החבורה העליזה"
גם כן משפחה. למען השם, מה הם רוצים ממנה? באים כול שבת לארוחה
משפחתית, כאילו מגיעים לבקרה ולדרוש בשלומה. אם היו באמת
דואגים לה, היו מסייעים לנשמתה להיגאל מן העולם הזה.
לא, היא איננה רעבה או צמאה יותר, לא צריכה ללכת לשירותים
ואיננה זקוקה לשמיכה נוספת.
"עזבו אותי לנפשי, עלוקות מוצצות דם שכמוכם".
נאנחת.
בסוף היא עוד תרצח את הפיליפינית.