עכשיו אני כאן.
יושב אל מול המחשב ברגעי חסד של מנוחה בין קורסית זמנית מדי,
אך ארוכה באופן מפתיע.
עכשיו כשאותו הפרק כבר מאחורי אני מתחיל לסרוק,לנפות ולזרוק.
אני מפשפש בזיכרון הטרי מדי ומבין כמה הכל באמת קרה וכמה באמת
זה היה כל כך הזוי.
סליל הסרט המיושן מתחיל לנוע בהשמיעו צלילי חריקה מונוטוניים
עייפים. הכל בשחור-לבן חוץ מהמדבר ומהבטון.
(הם מספיק משמימים בהוויתם הבסיסית). עשרות מוחות עטויות
ברזלים שטופי מחשבה ובידם המאכלת.
כל מי שזועק לא, במילא לא יגיע והנמצאים מצרים מבטם.
עשרות מוחות שרים בזיופי איימים את התקווה והיא בשירתם נמוגה.
גזעי הערכים הנשגבים מונחים על הקרקע החולית בהשאירם אשליית
יציבות, אשר בינה לבין המציאות, עומד לו רק הזמן.
גזעים יבשים, נטולים, צבועים צבע פלסטי זול ומיקומם - תחתית
ההיכל הולם אותם עד מאוד. האירוניה מקבלת פז"ם.
מאות מפתחות משוכפלים נועלים מאות ארונות ומשלים בשנית את השכל
הישר, מתוך אותו רצון מוכר של מנוחה סופית ושל הדחקה מתמשכת.
הלעג כה עז בפני ההפתעה המדומה בשבר החלום.
האידאה נסחפת בחולות המדבר ונקברת,לעת עתה, בין שאריות האמת
המיוחלת.אני צריך להתעורר עכשיו, המקלדת במוחי מתקתקת ומשאירה
שובל לבן מוזר.
רצף המשפטים הנערכים במוחי מזכיר לי שמינויי לשופט מתאחר.
עשרות נימפות קוראות לי לבוא ונמוגות בין ענני אבק ושאריות
רצון.
אני רוצה אותך עכשיו יותר מכל.
דמותך מעורפלת ומשתנה לפרקים, אך את חלום ככלות הכל וחלומות,
חלומות כנראה לעיל, נמוגים.