יום אחד הוריי חוזרים עם הפתעה- זוג ציפורים בכלוב. אם הם היו
קונים אותם לפני שנה, אולי הייתי קופץ עד הגג, אבל אני לא.
פעם רציתי להיות ציפור יפיפייה בכלוב. תמיד קינאתי בציפורים
האלו. הן לא צריכות לעשות שום דבר כל היום, אין להן
התחייבויות, דאגות. הן לא צריכות לעבוד קשה בשביל לקבל גרגיר
עלוב של אוכל, פשוט כיף.
אחי הקטן נורא שמח כשאימא ואבא חזרו, הוא קפץ והשתולל כל הזמן.
אני הייתי עצוב מאוד. פחדתי מהיום הזה- היום שבו יצטרפו לכלוב
שלי עוד ציפורים יפות. עכשיו ישכחו ממני לגמרי.
הציפורים החדשות היו יהירות, שחצניות, היה להן ביטחון עצמי
מופרז, לא מבוסס על כלום ועומד להתפוצץ כל רגע. סנוביות
מסריחות, דיברו רק עם אחי כי הוא יותר יפה ממני. "מאיפה אתן?"
"ממרכז אפריקה, ואתה?" "אני מברזיל ואחי מישראל, הוא מאומץ"
"אהה, בגלל זה אתם כל כך... שונים". שונים. תמיד היה יחס שונה
לשנינו. אני זה שעושה את כל הפעלולים והאקרובטיקה ולא משנה כמה
שהם מסובכים וקשים, אנשים התפעלו מאחי כי הוא יותר יפה.
תמיד הזדהיתי עם ציפורים בכלוב, אבל על הזוג הזה רק שמחתי שהוא
נימצא בכלוב. אני יודע שזה לא יפה וזה נורא לא politically
correct אבל כל כך שמחתי מבפנים. לאחי ולי לא מגיע להיות כאן
יותר מלציפורים הסנוביות החדשות והיפות.
גם הכלבה שלי לא שמחה כשהן הגיעו. נכנסתי לחדר הקטן שלי כדי
קצת לחשוב ולהתבודד, גם הכלבה שלי נכנסה.
עד כמה שזה מפליא, לי ולכלבה יש קשר טוב. קשר שקט, בלי דיבורים
וצחוקים. אנחנו נחים על הרצפה ושותקים ביחד.
חשבתי על החיים שלי ולאן הגעתי עד עכשיו. פתאום קלטתי שלהיות
כלוא, בשבילי, זה לעולם לא יהיה אותו דבר כמו אצל ציפורים
יפות.
אני הברווזון המכוער, לשתוק ולא לצפות ליחס.
לאן ללכת? איך אני יכול לעוף מכאן אם חתכו לי את הכנפיים ונעלו
את השער בפניי? רציתי להיות ציפור חופשייה. "השתגעת?!" אומר לי
אחי הצעיר ממני גם שכלית, ולמרבה האירוניה מוסיף "כאן אתה לא
מתאמץ ומקבל יחס, לא מבקשים ממך כלום חוץ מלהראות את פרצופך
מדי פעם." כל כך נישבר לי מהעליזות שלך, אח קטן. כל כך נישבר
לי להיות כלוא.
יום אחד ההורים החליטו לצרף את הסנוביות לכלוב שלנו. אז התחלתי
לרחם עליהן. הן עדיין היו מרוצות מעצמן כל כך, פשוט בטוחות שגן
עדן ממשיך לפרוח בשבילן, לא יודעות שמכאן אין דרך חזרה, מכאן
הסיוט מתחיל וממשיך.
כלבתי רבת התושייה הסבה את תשומת לבי לשער הכלוב שהיה כמובן
פתוח בזמן שההורים הכניסו את הציפורים לכלוב שלנו. הכלבה שלי
אמרה לי שהיא תעזור לי לצאת "אתה יודע מה יקרה אחרי שתצא
מהכלוב, נכון? אתה מבין שזה יהיה הדבר האחרון ששנינו נעשה?"
"עד מתי נחכה? מה כבר ישתנה אם נחכה עוד כמה שנים לברוח? עדיף
להיות חופשי מאשר להירקב בכלוב הזה". כלבתי ביצעה פעולת הסחה-
נביחות בקולי קולות. הוריי אכן נבהלו מהנביחות והשאירו לאחי
ולי פתח להימלט, נתתי לאחי לצאת מדלת הכניסה קודם, הוא צעיר
יותר. אבי התעשת ולקח את הרובה שלו. הוא ירה לכל עבר.
אחי הקטן לא הביט לאחור, הוא לקח את מה שנתתי לו ללא חרטה.
קיוויתי שפעם בחיים אוכל להיות גיבור אמיתי, אציל נפש, טהור
רוח, אך גם הפעם שנאתי אותו על הקלות שבה הוא השיג את חיי.