היא כבר דיי הרבה זמן פה, יושבת.
מאפרה שגולשת על צדדיה, תוכנה האפור מתחיל שבילים של ליכלוך על
השטיח המטונף גם ככה.
את כוסות הקפה בעלות המשקע הכבד, היא מזמן כבר לא מפנה, ופשוט
צוברת אותם כאותו אוסף מרשים של שירים עצובים שהיא מחזיקה
לידה, לעת הצורך, ומאיזו סיבה שלא ידועה אף לה, העת הזו מגיעה
תמיד.
תמיד בהכנה מסתתר לה בקבוק קטן של חריפות אלוהית, היא לא יכולה
לחכות לפעמים לרגע הזה, להרגשה הזו, המרטיטה את קיבתה פעם אחר
פעם, היא יכולה להרגיש את שפתייה נצמדות לפיית הבקבוק הקריר,
הטיית הראש המתבקשת לאחור, השפתיים הנרטבות ממגע המשקה,
והתהפכות הקיבה כשהוא זורם לתוכה ברעש, משאיר אחריו חורבן
רגשות והריסות מחשבה הגיונית.
המוזיקה מתנגנת ברקע חסר האקוסטיקה, משאירה אחריה אווירה של
סוף.
היא מרחרחת את השביל הזה שהצלילים המתנפצים יוצרים, ומחייכת
לעצמה מעט, זה יגמר מתישהו.
רגליה משוכלות ובינהם עוד כוס קפה, היא כבר לא זוכרת מה ערבבה
בפנים, למען האמת זה כבר מזמן לא משנה.
החדר חם, ומחניק, כאילו שילוב הצלילים המיוסרים עם העשן ,כוסות
מלאות וחלקי מחשבות על סוף, היווה מעמסה גדולה לחדר הקטן הזה.
החלון סגור, בסך הכל היא אוהבת להתערבב עם כל הריחות החמוצים
שהופקו מישיבה בחדר הזה.
ריח המחנק  מחייה אותה מעט, קצת קשה לנשום.
בחלון הסגור אפשר לראות את ההשתקפות שלה, וכשהיא מתקרבת רואים
את החוץ, גם שם מחניק.
מול הבית שלה בונים בניין, פועלים מיוזעים שנועצים בה מבטים
פולשנים כשהיא עוברת שם, בונים קומה אחר קומה.
היא מסתכלת בהתרגשות כיצד הקומות נערמות, ונושפת לקרבה אוויר
כאשר היא חושבת על הנפילה הרכה שתברך את גופה כשהיא תצנח, קלה
וחסרת  חשיבות אל תוך הדשא המלאכותי ששותלים שם.
היא יכלה לדמיין את המבטים המזועזעים של השכנים, היא יכלה
לראות אותם מכסים את עיני ילדיהם בזוועה, וממלמלים משהו על
הילדה המסכנה.
יומיים אחר כך הם יתקשרו לאיזו חברת גננות יקרה במיוחד ויבקשו
בגועל משהו לבוא ולשתול דשא חדש, (ויוסיפו בלחישה שהיה אסון,
אולי כדאי בכלל להביא איש דת, על כל מקרה שלא יבוא-טפו טפו
טפו).
התסריט העתידני מעביר בה אושר לא מוסבר.
מבטה עובר בסיפוק על החדר המצחין.
הטלפון המנותק הוא המזכרת היחידה מהחוץ האכזרי בו הייתה שרויה
כל כך הרבה זמן, היא לא תזדקק לו יותר, טוב לה פה, בפינת
האבדון הקטנה שלה.
כבר הרבה זמן שהיא פה, יושבת
אבל לא לעוד הרבה זמן.