הסיפור על חיים, מבוסס על מקרה אמיתי, רק שבמציאות קראו לו
חיים יזרעאלביץ' ולא ינקלביץ'.




אחרי שריקי ילדה את חיימון הקטן, היא הייתה בדכאון. לא דכאון
אחרי לידה שקורה לפעמים, אלא ממש דכאון של החיים.
חיימון נראה כמו קיפוד ים, והלחיים שלו הזכירו סופגניות שעברו
התעללות מינית. ציקי, בעלה של ריקי אמר לה ש"לא נורא, הילד הזה
עוד יהיה יפה תואר. לא יכול להיות יותר גרוע".

השנים עברו וחיימון הקטן כבר הפך לחיימון הגדול, או בעצם
"חיים".
וחיים היה יותר מכוער מאשר בלידתו. אף אחת לא רצתה לצאת איתו.
חיים נראה כמו קיפוד ים, והלחיים שלו הזכירו סופגניות שעברו
התעללות מינית בצעירותן, וגם היו לו חצ'קונים.
חיים היה בדכאון. לא דכאון של גיל ההתבגרות, אלא ממש דכאון של
החיים. הוא בא לאמא ושאל אותה למה זה מגיע לו. אז ריקי אמרה:
"לא נורא, חיים, אתה עוד תהיה יפה תואר. לא יכול להיות יותר
גרוע".

השנים עברו וחיים התגייס לצבא. טוראי חיים ינקלביץ' היה חייל
מצטיין.
נכון יותר לומר שטוראי חיים ינקלביץ' היה חייל מצטיין ומכוער.

חיים נראה כמו קיפוד ים, והלחיים שלו הזכירו סופגניות שעברו
התעללות מינית קשה, וגם הייתה לו שפשפת וצליעה קלה ברגל שמאל.
חיים היה שבוז. לא שביזות יום א' אלא שביזות שביזות.
חיים בא למפקד שלו ושאל אותו למה זה מגיע לו. אז המפקד שלו אמר
לו: "חיים, בטח שזה מגיע לך. אתה חייל מצטיין".
אז חיים אמר לו שהוא התכוון למה מגיע לו לחיות ככה כמו מכוער
ולא למה מגיעה לו תעודת ההצטיינות שקיבל.
אז המפקד של חיים אמר: "אה, הבנתי".
וחיים שוב שאל למה זה מגיע לו, ולמפקד של חיים לא הייתה תשובה.
הוא רק אמר לחיים: "חיים, אתה עוד תהיה יפה תואר יום אחד. לא
יכול להיות יותר גרוע".

השנים עברו. חיים השתחרר מצה"ל ובגיל 24 כרתו לו את הרגל כי
הצליעה הלכה והחריפה והרגל לא תפקדה כמו שצריך.
שמו לחיים רגל תותבת.
חיים נראה כמו קיפוד ים חיגר, והלחיים שלו הזכירו סופגניות
מצומקות כאלה שכבר אף אחד לא רוצה לאכול כי הם ישבו יותר מדי
זמן בחוץ.
חיים היה מבואס. לא באסה של שגרה, אלא ממש באסה באסה.
חיים בא למעסיק שלו ושאל אותו למה זה מגיע לו.
המעסיק שלו אמר לו: "חיים, יום אחד אתה תהיה מנכ"ל החברה
הזו".

ובאמת יום אחד חיים הפך למנכ"ל החברה ההיא.
חיים היה המנכ"ל המכוער ביותר שידעה החברה ההיא.

עד כאן ההקדמה של הסיפור.
סיפורינו מתחיל כשחיים התחיל לצאת עם דגנית, מנכל"ית של חברה
אחרת שעבדה במשותף עם החברה שלו.
יום אחד אמרה לו דגנית: "חיים, תעשה לי ילד".
וחיים עשה לה ילד.
בקיצור הילד הזה, היה מה-זה מכוער, יותר מכוער מחיים בילדותו.
דגנית הייתה בדיכאון. לא דכאון של אחרי לידה, אלא דכאון
דכאון.
אז חיים אמר לדגנית: "יום אחד הילד הזה יהיה מנכ"ל".