"את דווקא לא כל כך טיפשה כמו שאת ניראית" הוא צחק ותפס לי את
המותן.
העפתי אותו ממני בזעף, והוא צחק "מה?"
"אני הולכת"
"לכי, הוא המשיך לצחוק. ראה אותי זזה ואמר "לא, אל תלכי.
תישארי."
"ולמה לי להישאר?"
"ככה. כי טוב לך כאן, איתי. בואי הנה".

טיפש שיכור ומסריח. הוא היה לבד בעולם. הוא איבד הכל. בגללי.
בשבילי? לא יודעת.
הבת שלו היתה פוגשת אותי ברחוב ותוקעת בי מבטים שיכלו להרוג
אותי. היא הייתה בגילי. רק פעם אחת, כשהכל התגלה והיה הפיצוץ,
אז היא דיברה איתי, אמרה שאני יצור חולה וחולני, שזה כמו לדפוק
את האבא שלי. רציתי להגיד לה אז " זה יותר כמו לדפוק את האבא
שלך" אבל התאפקתי.זאת לא היתה אשמתה, ומבחינתה היא צודקת. אני
לקחתי לה את אבא שלה, את המשפחה שלה.
אני לא התכוונתי. אני אהבתי אותו.

הוא היה אומר לי "את הסוד הקטן והמתוק שלי" מנשק לי את הידיים
"ואני שומר אותך אצלי עמוק בתוך הלב". הידיים הגדולות שלו כיסו
את שלי לחלוטין, וזה נראה לי הכי רומנטי בעולם. את הסוד הקטן
שלו. אף פעם לא טרחתי לשאול את עצמי האם הוא אוהב אותי באמת.
פשוט האמנתי לו, פשוט שתיתי את כולו בלגימות גדולות, ארוכות
וצמאות, ונתתי לעצמי להיסחף בתוכו כמו שלא נתתי לעצמי בחיים.
הוא היה מנשק, מחבק, וחוזר הביתה.
פעם אחת, ממזמן, ראיתי אותו עם הילדים שלו כשהסתובבתי ברחוב.
אני נלחצתי מיד, אבל הוא רק חייך והמשיך ללכת. הבן שלו היה עוד
קטן, הבת שלו קטנה ממני בחצי שנה. בזמן שהיא היתה בצבא, אני
חיפשתי עבודה, ואצלו מצאתי.  זה לא היה קשה. רב הזמן זה לא
כלום, לפעמים טלפונים, תקתוקים, מיונים, הודעות, ואיזה עניבה
כדאי לו ללבוש היום. ואני תמיד אהבתי גברים בעניבה. בהתחלה לא
היה כלום, אחר כך הוא היה מדבר, מתייעץ, צוחק. והיה לו צחוק
כזה גדול ובטוח, שלא  מפחד להנות.
בערבים הוא היה נשאר לדבר איתי. מה איתי, ואם אני מרוצה ומה
אני רוצה לעשות. ומה קרה לו פעם ומשהו שהוא קרא ומה שאמרתי לו
לפני כמה ימים והחלום שהיה לו אתמול בלילה. זאת נהייתה שגרה,
ואני לא הכרתי הרבה אנשים בעיר הזאת, ולילה אחד, כששאלתי, הוא
סיפר לי שחלם עליי.
ואני, הוא שואל בעיניים, עונה שגם בלי לישון.
בטעות. לא בכוונה. ידעתי שהוא נשוי. שיש לו משפחה. אבל אז זה
פשוט חלף מעלי וכל מה שידעתי זה שהעיניים הירוקות שלו מסתכלות
עליי, ספק מבוכה, ספק תשוקה.

בשלב הראשון הוא העביר אותי תפקיד. לא להסיח את דעתו במשרד.
במקום - לדאוג לדירה שהוא קנה, לרהיטים, למכשירים, לאומנות,
לנקיון, ושם הוא היה מבקר אותי, ושם הייתי נשארת, מסתכלת עליו
מהחלון כשהוא הולך, יודעת שהוא עוד יבוא שוב, אבל שלא אליי הוא
חוזר.
ילדה טובה. לא שותה. לא מעשנת. לא מקללת. רק יושבת כל היום
בדירה נקיה מדיי וגדולה מדיי מחכה שהוא יבוא. והוא היה בא,
לשעה, שעתיים, ללילה. לפעמים היה בא ולוקח אותי החוצה, למסעדה,
לסרט, להצגה, לקונצרט, ולפעמים היה מביא מתנות ולפעמים היה
מביא מוזיקה ורוקד איתי.
ושנינו אהבנו אותם הדברים, בעיקר כשהיה שר לי בשקט באוזן
"DANCING CHEEK TO CHEEK" ומכופף אותי עמוק. אווירה מושלמת,
סנרייו מדויק, והריי זה באמת רק שנינו בדירה, רוקדים ביחד. זה
הצחיק אותי כל כך, וכשהוא צחק בחזרה אהבתי אותו הכי, עם החיוך
המרושע שלו.

אחר צהריים אחד אמרתי לו  "כל זה ייגמר יום אחד, אתה יודע. אתה
תשאיר אותי לבד".
שתק. "את מפחדת?" "לא. סתם עצובה".

ואז זה קרה. יום אחד היא התקשרה אליי לשם. זיהיתי את הקול שלה
עוד מפעם, מהעבודה במשרד. הזמינה אותי, או יותר נכון - פקדה
עליי לבוא, ואני ידעתי שכבר באמת אין טעם שלא, אז באתי.
והם כולם היו שם, עם עורך דין, ואיתי, וכשהוא הגיע הביתה, אחרי
שציפצף לי בביפר כמה פעמים, היא הגישה לו את הניירות. אמרה לו
הכל. מצצה אותו עד שד עצמותיו, בכל מיני טענות בקשר ליכולתו
כאב והגיל שלי. והילדים גם ככה כבר לא רצו אותו.

לקח חופש מהעבודה, ועכשיו הוא גר איתי, ביחד, שלושה חודשים.
עדיין מנשק אבל כבר לא מחבק. מחזיק, אוחז. כבר לא רוקד. עדיין
שר. עדיין צוחק. שותה.
אני עבדתי בחנות בשמים, וחזרתי אליו, הביתה.
הוא נרדם על הכורסא, כשהרוק מצד הפה נוזל לו על הזיפים. הדירה
כבר לא היתה נקיה מדיי.
הערתי אותו, הוא התעצבן ואז חייך.
"זה לא יכול להמשך ככה" הגיע הזמן שאני אומר משהו.
הוא גיכח לעברי. העיניים שלו היו אדומות ומעורפלות, ופתאום הוא
נראה לי זקן.
"אתה צריך לעבוד.
תסתכל על עצמך. אתה כל כך הרבה יותר מזה. אתה לא זוכר?
תסתכל עליי, בבקשה -
אתה לא זוכר מי אתה? את איך שדיברנו? על חלומות? למה אתה נותן
לעצמך לשקוע ככה?
אתה לא חייב, אתה יודע שאתה יכול אחרת, הרבה הרבה הרבה יותר
טוב. אתה כל כך חכם. למה אתה עושה את זה?
אני אעזור לך, אם תתן לי. רק תבקש. או אולי אתה לא רוצה - אז
פשוט תגיד. רק תפסיק לשכב כאן על היום. רק תעשה משהו. תתקשר
אליהם. תדבר איתי. תסתרק.
אתה לא יודע עד כמה נהדר אתה מסוגל להיות?"
הוא התנשם עמקות ונתן לבטן שלו, שרועה מלפניו, לעלות ולרדת
בעוד הוא בוהה בנקודה בילתי מוגדרת.
"תן לעצמך להיות נהדר כמו שאתה יכול להיות" התכופפתי אליו,
להסתכל לו בעיניים.
"את ילדה טובה" הוא מחייך בעיניים מזוגגות. לא הקשיב לי בכלל.
"ואת יפה" הוא מתחיל להתעורר, נראה פסיכי לחלוטין.
"כל כך יפה..." הוא מנסה לתפוס לי את הפנים אבל אני נסוגה
בזמן.
"את דווקא לא כל כך טיפשה כמו שאת נראית" הוא צוחק ותופס לי את
המותן.
העפתי אותו ממני בזעף והוא צחק "מה?"
"אני הולכת"
"לכי" הוא המשיך לצחוק, ראה אותי זזה, ואמר "לא, אל תלכי.
תישארי."
"ולמה לי להישאר?"
"ככה. כי טוב לך כאן, איתי. בואי הנה."
התקרבתי "אני הולכת". הניסיון העלוב שלי לעצור את הדמעות השווה
לפניי מראה מאוד ילדותי, דבר שגרם לו לפרוץ בצחוק ולי בבכי.
"אני הולכת" . מתוך מערבולת המחשבות בראש שלי אלו המילים
היחידות שהצלחתי להוציא, שנראו לי הגיוניות.  הוא ניסה להרצין
אבל רק התפרץ מיד עוד פעם.
"אני הולכת" אני בוכה וחוזרת, והולכת לחדר לארוז.
הוא לא הולך אחרי, וממשיך לצחקק לו כמה זמן, מבעד לדלת, ואני
יודעת שאני לא אעזוב אותו אף פעם, ולו רק בגלל שאי אפשר לעזוב
מישהו אחרי שהוא כבר הלך.