האם אי-פעם חשתם מין כמיהה בלתי נשלטת כזאת, למצוא את החצי
השני שלכם, את האדם שישלים אתכם, את הנפש התאומה הנכספת כל-כך?
האם אי-פעם חשתם שפגשתם אותה? שברגע שהתחלתם לדבר מיד נדלקה
מין נורה קטנה וירוקה שמסמנת לכם: "הנה, זה בסדר עכשיו לעבור,
לא נשקפת לכם שום סכנה"?

יכול להיות שזה קרה לכם בחלום, יכול להיות שזה קרה לכם
במציאות, ויכול להיות שזה קרה לכם סתם באיזשהו חלום בהקיץ
באמצע איזשהו שיעור משעמם.

ובכן, אני פגשתי אותה. זאת-אומרת, אני חושבת שפגשתי את הנפש
התאומה שלי. את הדמות איתה אני רוצה לבלות הרבה מאוד זמן מחיי
בשיחה. רק בשיחה. בדסקוס על נושאים שלכאורה נראים מאוד מטופשים
לאנשים עוברי-אורח, אבל הם משותפים לשנינו וחשובים לנו באותה
מידה.

אני רוצה לטייל במקומות שונים בעולם עם האדם הזה, ללכת איתו
ברחובות ניו-יורק בשעת השיא, ולא להרגיש את כל הלחץ והשאון
ששאר האנשים מרגישים. להיות שקועים בעצמנו. אני רוצה ללכת איתו
ברחובות פאריז הגשומים ושטופי השאנסונים הרומנטיים בשתיים
בלילה, לעצור מתחת לפנס רחוב מסוגנן כזה עם הרבה גילופים
מעוגלים שמאפינים את פאריז, ולעמוד עד הזריחה, להביט בעיניו
ולהבין שעשיתי את הבחירה הנכונה. נשמע מאוד נשגב, נכון? כמעט
אידיאלי. אבל מה, אסור לי לשאוף לדברים כאלה? אסור לי לחשוב
שיש איזשהו אדם אי-שם שעוד לא מצאתי ושיכול להיות שהוא יהיה
הפיתרון לחיי השגרה שלי?

אדם חכם פעם אמר לי: "אם את מוצאת מישהו כזה, שמקנה לך הרגשת
ביטחון ושעונה לכל מה שתיארת בפניי, האחזי בו חזק-חזק ואל
תתני לו ללכת. כי יכול להיות שעוד לא תמצאי אחד כמוהו
לעולם."
אני כל-כך רוצה לעשות את זה, אני כל-כך רוצה להיאחז בו חזק-חזק
ולעולם לא לעזוב אותו, אבל הבעייה היא שאני לא יכולה לפגוש
אותו. אני רוצה רק פגישה אחת, רק הזדמנות אחת להוכיח את עצמי
ולהראות שאנחנו באמת משלימים אחת את השני. שכל התיאוריה שלי לא
מתבססת על קרקע בלתי-יציבה. אולי הפגישה הזו תעזור, ואולי לאחר
הפגישה הזאת, כל התיאוריה שלי תרד לטימיון, והקשר שלנו יתרופף.


אבל לפחות אני אדע שניסיתי. ואז אני אוכל להרשות לעצמי להמשיך
הלאה בחיי.

יכול להיות שבעצם האדם הנפלא הזה נמצא כאן מתחת לאפי, ורק
איזשהו מקרה אחד קטן שיקרה מתישהו יאגד בינינו ויגרום לנו
להיווכח בזה. אבל עד אז, אני חייבת להמשיך לנסות.