משה פרץ / בדידות |
פעם עברתי בבי"ח
וראיתי רופא
האוחז בידה של אשה
שעניה דומעות למגע
אלא שבמקום להקיז
את בדידותה
הוא הקיז את דמה
ולמרות הכל
אמרו עיניה: דייני.
פעם עברתי
בחנות תכשיטים
וקינאתי נורא
באבנים האלה
שיצאו מבדידותן
ונתאגדו לשרשרת
בעגיל הזה
שמצא את תאומו.
פעם הכרתי אשה
שבמקום לתפור את חייה
תפרה את בדידותה
וכשנגמר לה הזמן
נעצה בהם ללא הרף
סיכות בטחון.
פעם השתכרתי
עם קבוצה של רווקות ורווקים
על רחבת הריקודים
נותן לצלילי המוסיקה
להפשיט אותי מבדידותי
אבל חדור הכרה
שבסופו של הערב כל אחד מאיתנו
חוזר למיטתו לבד.
אני רוצה להישפך
אל החיים כמו מעיין
שאין לו סוף
נמאס להתמלא ולהתרוקן
כל פעם מחדש
כמו מי אמבטיה.
אל תצבעו אותי בלבן
כמו מלאך נטול ציפיות.
הוסיפו קצת שחור..
תנו למגע לחצות את
גבולות הזמן
כדי שאוכל גם
להישאר.
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|