אני לא שונאת אותך. למה שאשנא? עשית דבר מותר, לגיטימי, מובן.
זה לא סוף העולם. אתה תתקדם, תהנה, תתאהב כמו שלא אהבת אותי,
תחיה כמו שרצית, תזיין כמו מטורף. אני אעמוד במקום, אבל אני
בסדר.
אני אשרוד גם את זה.

אני שונאת את עצמי על שהרשיתי לעצמי להתאהב בך, על שבטחתי בך
שתדבוק באהבתנו ובמה שאנחנו, אני שונאת את עצמי על שמוטטתי את
חומות המגן שלי, שנפתחתי לפניך, שהכנסתי אותך לעולם שלי כפי
שלא עשיתי לאיש לפניך, הקשבתי לך, דיברתי, אמרתי, שהקדשתי לך
כל דקה מזמני, שרבתי עם המשפחה שלי בשביל להיות איתך, שהקשרים
עם חברים שלי התרופפו בגלל שאנחנו יחד, ששכבתי איתך, שנתתי לך
את גופי, נשמתי ואהבתי, אני שונאת את עצמי על ששתקתי כשאמרת
שחשבת על פרידה, שהייתי גאה מדי כדי להגיד לך שאני אוהבת אותך,
ושאני כבר עכשיו מתגעגעת.

אני שונאת את הדמעות שלי, שלא מפסיקות, שמכאיבות לי כל כך,
שמעוררות זכרונות כל כך מדהימים. שונאת את הציורים שלך, שחתום
עליהם "באהבה", כשאני חושבת שכלל לא התכוונת לכך.

ואני הכי שונאת  - לאהוב אותך..