נשב לכתוב.   איפה נשב? על מה נכתוב? אין זה משנה כרגע.  העיקר
להביא אותי לדף ועט או למחשב או לאיזו מחברת ולשפוך מילים.
כמה שיותר.  עד שאיכשהו הן יצליחו להתחבר להן למשפטים.  אולי
פה ושם תצוצנה כמה מילים יפות.  אולי יתגבש לו איזה דימוי.
לאט לאט. אין צורך למהר.  העיקר לשבת לכתוב.  עכשיו.  כל עוד
יש את ההתרגשות הזאת בידיים, כל עוד אין שום דבר דחוף לעשות.

זה חשוב הקטע הזה, שאין שום דבר חשוב או דחוף או בהול לעשות.  
כשיש דברים אחרים על הראש, מי בכלל מצליח לחשוב על הכתיבה
הזאת?  את מי זה מעניין?  הראש טרוד רק ברע, בשאלה המעצבנת "מה
יקרה?" ולא מרפה.
לא שעכשיו זה זמן טוב.  עכשיו הראש טרוד בהרבה נושאים אחרים:
הפיגועים, המצב, הבריאות.  הכל חרבנא, הכל על הפנים, ואף אחד
לא יכול לשנות את זה, זה מה שעצוב.  בעצם, אולי רק אלוהים יכול
לשנות את המצב הזה, אבל אם במדינה הדמוקרטית הרוב קבעו שאין
אלוהים, אז הם די מנעו ממנו את היכולת הזאת לדעתי.  לא?  האמת
שאני לא יודעת.  כמה באמת לא מאמינים באלוהים?  בזמנים קשים
מעט.  אבל כשטוב, הרבה פחות.  איזה אנשים כפויי טובה, ובמיוחד
העם היהודי.  לא מעניין אותו כלום, העיקר שיהיה לו טוב, ואם
טוב לו- כולם יכולים ללכת לעזאזל.
נשב לכתוב.  נשב איזה כמה שעות טובות, מול המחשב.  נכתוב מילה,
נמחוק שתיים, נהרהר הרבה לפני שבכלל יצוץ לו רעיון, ויתכן
שבכלל לא יצוץ.  רעיון מרגש, רעיון לפי המצברוח.  אולי משהו
נוגה.  בסוף, אחרי הרבה שעות נסיים עם מונולוג או איזה שיר.
הכי כיף אם יצא סיפור קצר, הכי כיף אם תהיה גם פואנטה.  אנשים
שקוראים סיפורים אוהבים פואנטות.  בטח שהם מעדיפים סיפור קצר
עם פואנטה על פני מונולוג או איזה שיר.   ככה זה אנשים.
הפואנטה עושה להם משהו, קלוז'ר זה נקרא.
ובכן, נשב לכתוב.  מעניין מה יצא