כשעוברת בי מחשבה טובה היא מיד מסולקת על ידי איזו דמעה
טיפשית שמתעקשת לרדת. כי בד"כ המחשבות האלה הן רק זיכרון מתוק
ונשכח. אתמול כשעיני נפגשו עם כוכבים זוהרים ואושר מילא את
עמקי לבי ידעתי שזהו אחד מאותם רגעים שיהפכו לזיכרונות כאלה.
מעניין איזו דמעה זו תהיה שתסלק אותו, זו חייבת להיות דמעה
מיוחדת, כי זה רגע מאוד מיוחד.
הירח זרח והאיר את השמים, הכוכבים נצנצו בחדווה ואני הייתי כמו
תמיד, אבודה. אבל זה לא הפריע למים לזרום, לשעון לתקתק או
למילים לפרוח. עיניי ליקטו לתוכן את הגלים שהתנפצו אל החוף.
החושך היה טוב הפעם, הוא היה מזמין. בין כל השבילים שהיו שם
הוא צעד בשביל בדיוק ממולי. כמו מתנה משמים, כמו חלום היה אותו
צעד ששנינו לקחנו יחד. אורות הזרקורים האירו עליו, ואני נכנסתי
לתוכם לכמה רגעים. נגיעה, חיוך, רגע אנושי. האנושיות פתאום
חזרה אליי. השמים חייכו, הירח הסמיק. כולם חיכו רק לנו. העולם
עצר, הדמעות לא סילקו שום זיכרון, והשקט היה מבורך.
אחרי כמה דקות הוא לקח את הפניה הנכונה, ואני נשארתי במקום,
אבודה כרגיל. האושר נשאר לכמה רגעים, הציף את כל חלקי הגוף
שהתעורר לחיים, נספג במחשבות ונדחף אל התחתית, מפנה מקום לעוד
רגעים. כל כך רציתי לעצור אותו, שיחכה רגע, שלא ימהר כל כך,
הרגעים הבאים לא ישתוו לזה, אני משוכנעת. אבל את טבעה של
המחשבה אי אפשר לשנות, רק נסים יכולים להשאיר מחשבות מקדימה.
בבוקר שלמחרת, עם זריחת החמה היוקדת והדומיננטית במיוחד, נדחק
לאחור אותו רגע, עמוק לתוך עמקי הזיכרונות. הוא התפאר לפני שאר
הזיכרונות על כמה שהוא טרי, ומתוק, ואדיר ביופיו. והם קינאו.
הו כמה שהם קינאו, אבל ידעו שגם 5 דקות התהילה שלו ייגמרו. טוב
נו, אולי 6 דקות, אבל לא יותר.
כשירד הלילה שוב, ואתו המחשבות עלו, 6 הדקות נגמרו כעת
לחלוטין. ושוב סולק הזיכרון הנשגב, החדש,לטובת איזה עצב מוכר.
הפעם צדקתי, זו באמת הייתה דמעה מיוחדת במינה שסילקה את אותו
הזיכרון. זו הייתה הדמעה שלו.