דמיינתי אלף דמיונות. חלמתי אלף חלומות. התדעי?
התדעי איך יצאתי, מצומק ונרעד, אל החושך,
וזה הקיף אותי, מדכא, לא חברי.
איפה הייתי, איפה היינו, בשגרתנו המכעיסה,
בולעים יום אחר יום את גלדי הקרח של המובן מאליו.

בתוכי מחשבות של חשבון. התשמעי?
כיצד אנסה להשיב ליבי כמקודם.
צימאון, דיכאון, רפיון,
מקדמים את פני מדי בוקר, מדי ערב.

כן, אני חוזר. לא למדתי להפסיד. מעולם לא נתתי
לגורל להפריע. עובדות לא בילבלו
את תחושת השליחות המוכרת.
והפעם, בשביל עצמי,
ולא למען המולדת,
אני מרגיש את העוצמה, האמונה.
לא, אל תפסיקי אותי עכשיו.
אני רוצה גאולה, אני רוצה מחילה,
עצמאות, הגשמה,
אני רוצה
חיבוק.