הממממ, אני זוכר איך הכל התחיל... איך הייתי אז, פעם (הפסקה
למחשבה עצמית) מאושר... (עוד הפסקה).  לפני שהכל התחיל, לפני
שהתחילו הבעיות.  עם ההורים, החברים, המממ כשעוד היו לי חברים,
לפני שהידרדרתי בלימודים.  ולא בגלל סמים תודה לאל, ולא בגלל
סיגריות - כי אני לא מעשן, ולא בגלל אלכוהול - כי לרוב אני לא
שותה, רק מדי פעם. כל זה קרה בגלל....  המממ (עם חיוך קטן מאוד
של זיכרון רחוק) אני כבר לא זוכר ממש איך זה התחיל, אני זוכר
איך חשבתי שיש לי חברים טובים ואיך שמחתי עם המשפחה שלי ואהבתי
את ההורים שלי, ואז ההורים שלי ניסו להראות לי את הצד האמיתי
של החברים שלי, המממ (שוב עם חיוך קטן מאוד של זיכרון) ואני לא
האמנתי להם, לא רציתי להאמין, המשכתי כרגיל. אחרי כמה זמן גם
התחלתי לריב איתם, הם אסרו עליי לעשות את הדברים שאני אוהב, לא
הסכימו שאלך לכל מיני מקומות, במיוחד לא עם אנשים מסויימים
שבאותו הזמן היו החברים שלי.  הרגשתי נורא.
התקופה הזאת היתה וכנראה תהיה התקופה הכי גרועה בחיים שלי,
תקופה שבא לא היו לי חברים, לא התייחסתי למשפחה, הייתי הולך
בבית הספר בהפסקה בסיבובים, בלי לעצור לרגע, לא היה לי עם מי
לדבר, סתם הסתובבתי כדי שיחשבו שאני הולך לאיפושהו...  אולי
בעצם, כדי שאני יחשוב ככה.  לא היתה לי תקווה, כל יום הייתי
נכנס לדיכאון גדול יותר ומנתק מסביבי את הסביבה, הרגשתי כאילו
אף-אחד לא קיים ליידי, הייתי מסתובב עם פרצוף עצוב והרגשה חרא
בלב.  מסיבה מסויימת, לא הייתי מראה את זה אף-פעם, תמיד הייתי
ממשיך להתנהג כרגיל, הייתי אומר שאני פשוט עייף, זה היה התירוץ
שלי בדר"כ, ואנשים האמינו, לא הייתי אחד שמשקר, אני לא יודע
למה עשיתי את זה, אולי כי תמיד הייתי האופטימי, זה שתמיד אומר
שיהיה בסדר, אנשים סמכו עליי, לא יכולתי להישבר ולהראות להם
שהכל שטויות, אז הייתי נכנס בתוך עצמי ומנסה להרוס לאט לאט את
העצב הזה, (הפסקה למחשבה) אבל הייתי חלש מתקופה ארוכה של מאבק,
(עוד הפסקה עם נשימה) והעצב ניצח.
זה היה המצב שקפא בחיים  שלי.  לא יותר ולא פחות, לא יכולתי
להזיז את עצמי מהנקודה ההיא, נשברתי ולא היה לי מספיק כוח כדי
להילחם בחזרה.  יש שאומרים שכח האהבה הוא החזק ביותר, אני
מאמין בזה, אני מאמין שאם היתה לי אהבה אז, אז אולי זה לא היה
קורה כמו שקרה, אולי הכל היה אחרת, אבל לא היה מי שיאהב אותי,
או אולי לא נתתי לאנשים לאהוב אותי, אני כבר לא בטוח, אני לא
חושב שלא נתתי כי תמיד הייתי בסדר עם כולם, אף-פעם לא נתתי
לבנאדם הרגשה רעה, גם לאנשים שלא אהבתי, תמיד התחשבתי, ובכל
זאת, אף-אחד לא החזיר לי את אותו הדבר.  האהבה שלי נעלמה בגלל
סיבה מטופשת, החברים שלי לא היו אמיתיים כמו שחשבתי, המשפחה
שלי הידרדרה והחיים שלי התפרקו מולי.
כל ערב הייתי הולך לישון במחשבה שאולי אם יישאר לילה לעולם אז
יהיה טוב, אני אוהב את הלילה, אני אוהב לישון.  כשישנים לא
צריך לחשוב, לא צריך לדאוג, לא צריך לסבול עם כל סבלי העולם
ובמיוחד הארץ שלנו, כשישנים אפשר לחלום על מה שאוהבים ואפשר
סוף סוף לנוח.  בבוקר, כרגיל הייתי קם בצורה נוראית, אף-פעם לא
אהבתי את הבוקר, הייתי מגיע לכתה חצי מסטול ולא יודע בכלל מה
לעשות, כנראה הייתי נרדם על השולחן אם הוא לא היה כל-כך קשה...
כמובן, שביחד עם כל הבעיות שלי, גם הלימודים שלי הידרדרו.  לא
היה יותר טעם ללמוד ולהשקיע, הרי בשביל מי?, בשבילי?, לי כבר
לא היתה סיבה להמשיך, לא הייתי מתאבד כי זה נראה לי קיצוני מדי
אבל פשוט לא רציתי להמשיך, היתה תקופה שקמתי בבוקר ואפילו לא
ציחצחתי שיניים, אני יודע שזה נשמע נורא, אבל פשוט לא היה לי
חשק, (חיוך קל) איך אפשר שלא לקבל חשק לצחצח שיניים?, במצב
שאני הייתי, לא היה חשק לכלום, כל דבר דיכא אותי יותר עד
שהייתי נשבר כל יום מחדש.  כמובן שבגלל הירידה בלימודים, חזרו
גם הבעיות עם ההורים, מה לעשות, הם כרגיל דאגו לעתיד שלי, רצו
שיהיה לי רק טוב והצלחה, אבל מה עם ההווה?, איפה הדאגה לטוב
בהווה?, תמיד חושבים קדימה, תמיד על העתיד. חושבים קדימה כל-כך
חזק שמתקשים לראות מה קורה מול הפרצוף לשלנו ממש כרגע, אני
מאמין שלפחות בבית היו יכולים לראות שמשהו לא בסדר איתי, למרות
שגם שם הסתרתי את זה היו בטח עולים על זה בסוף.
אני שומע הרבה אנשים מאחלים לאחרים להיפגע או למות או כל מיני
איחולים אחרים בסגנון הזה,  אני לא מאחל לאף-אחד לעבור את מה
שאני עברתי, ואני לא מתכוון ליום או יומיים או שבוע או חודש,
זה נמשך הרבה יותר מזה, ואני, עם כל הרע והכאב שיכול להיות
בפגיעה פיסית בגוף לא הייתי מאחל לאף אחד פגישה נפשית גדולה
כל-כך.
אני לא רוצה לחשוב איך היתה ציפור הנפש שלי אז...  בטח שכובה
על הרצפה, מדממת, פצועה במצב קשה, ולא מכדורי רובה שהורגים ולא
מרימונים שמפוצצים, אלא מכלום.  בדיוק כך, כלום, לא היה לי
כלום. לא תקווה, לא המשכיות, לא ציפייה, לא חלומות, לא חברים,
לא אהבה ובעיקר לא משהו שידחוף אותי קדימה.
עכשיו ציפור הנפש שלי כבר במצב יותר טוב, למרות שהיתה באמצע
שומקום ולא יכלה להזעיק עזרה, למזלה, עברו כמה ציפורים אחרות
בדרכן לטיולי שמחה של החופש וראו את מצבה וכמובן מיד נחלצו
לעזור לה, הציפור שהיתה במצב אנוש הגיע במהירות לבית-החולים שם
עזרו לה וייצבו אותה קצת, אם זה לא היה קורה, היא כנראה היתה
ממשיכה לשכב שם עד שהיא, כמוני, היתה נחלשת כל-כך, עד שהעצב
היה כובש גם אותה.
היום אני כבר יותר טוב, בזכות אותם ציפורים שעזרו לציפור הנפש
שלי אני משתפר לאט לאט ומרגיש יותר טוב.  יש לי אהבה, שיפרתי
יחסים עם המשפחה, רכשתי כמה חברים ואני גם מרגיש יותר טוב.
היום, העצבות חוזרת בעיקר בלילות, הלילות שאהבתי כל-כך פעם,
הפכו עכשיו למקום מסתור לעצב ולדיכאון והם יוצאים משם בעיקר
בחושך כשאין לידי אף-אחד שיגן עליי מפניהם, מנסים לתקוף אותי
ולכבוש אותי שוב.  למזלי, אני כבר יותר חזק מהם אבל גם להם יש
שיטות אסטרטגיות כדי לנצח אותי, כל פעם שהם תוקפים אני תוקף
בחזרה ומגרש אותם, לפעמים לבד ולפעמים בעזרת אחרים.  מי יודע,
אולי הם מחכים בצד עד שיתחזקו ויכבשו אותי שוב, אני מעדיף לא
לחשוב על זה ולנסות להרוס אותם לגמרי לפני שיספיקו לעשות את
זה.  אני רק מקווה, שבסוף אני יצליח להתגבר ולא אפול שוב.  מי
כמוני יודע כמה קשה לקום אחר-כך.

קשה לי לספר לך את הסיפור הזה,  זה לא סיפור קל, לא לי ולא לך.
ניגבתי כבר את הדמעות, כי לא מראים שבוכים, זה נותן לעצב
פרצה, אני בוכה רק כשאני מרגיש חזק מספיק כדי לעצור את העצב
באותו הזמן או כשהוא גובר עליי.  אני לא יודע למה אני מספר לך
את זה, רק לך אני מספר דברים, אולי זה גורל שתקשיבי ותעזרי לי,
מי יודע, כנראה שלכל אחד יש אדם כזה, שמספרים לו הכל, בלי
שיהיה אכפת לך למה ומתי ומה אתה מספר.  חבל רק שהגעת מאוחר,
אני מאמין שאם היית פה לפני כל זה, אולי היית עוזרת לי לעצור
את כל זה לפני שזה התחיל, כנראה שאף-פעם לא נדע, עכשיו רק צריך
לחכות ולראות מה יהיה, הרופא אמר לציפור הנפש שלי לקחת 2
כדורים ביום כל 7 שעות למשך 10 ימים, אני מקווה שזה יעזור, כי
אם לא, כנראה ששוב נצטרך להיות בכוננות, עד לקרב הבא עם הדבר
הקטלני ביותר בעולם, העצב...


מוקדש לאחת והיחידה, האדם המדהים שעזר לי בלי חשבון, בקושי
הכירה אותי אבל ישר עזרה, תמכה, והייתה לצידי בשנייה הראשונה
ששמעה על זה - מישל