בין ההריסות הרבות שכבו המון אנשים, לא היה ברור כמה מהם חיים,
אם בכלל. אחד היה חי, מסתבר, הוא התפלל בשקט שהכל יגמר והוא
יוכל לחזור הבייתה. הקולות של החיילים שהפגיזו את הבתים שעדיין
נשארו עומדים הדהדו באוזניו כתף. הוא נשאר שוכב שם כמה שעות
מדמם לאט, ממלמל כמה פסוקים מן הקוראן. בזווית עינו הוא הצליח
לראות בין כל הגופות ושברי הבניינים חיילים ישראלים וטנקים
שמתרחקים. הוא עצם את עיניו ושכב שם עוד כמה שעות. לאחר שהיה
בטוח שהסכנה חלפה הוא ניסה לעמוד, דם ניגר מברכיו וממצחו.
הוא קם והחל צועד לעבר ערימת לבנים ורעפים בקרבת מקום, שפעם
שימשו לו כבית. הוא צעק לאשתו ולבנו, אך הדממה הייתה התשובה
היחידה ששמע. הוא כרע על ברכיו וצעק לאללה שבשמיים, ביקש את
רחמיו. לא היה לו לא מקום ללכת אליו ולא מישהו אליו יוכל ללכת,
וכך עמד בין הבתים המפורקים וחלקי הגופות, בוכה. הוא קילל את
המלחמה הארורה ואת החיילים הישראלים שלקחו ממנו הכל. חסר אונים
הוא התחיל ללכת בשביל העפר בה נסע הטנק הארור. הוא לא עבר מרחק
רב עד שהבחין בו כח של חיילי צה"ל. הוא צעק אליהם בערבית לא
ברורה לעזרה, אך העזרה היחידה שקיבל הייתה, אולי, גאולה
מיסוריו. וכך לאחר כמה יריות הוא שכב שם, כשדם ניגר מליבו
שהפסיק לפעום.
בחדשות של שעה 15:00 נמסר כי חוליה של צה"ל נכנסה לעיר
פלשטינית, ובמהלך פעולתם הרגה חוליית מחבלים, הקריין הוסיף
ואמר כי מדווחים ברשות גם על הרג של אזרח פלשטינאי.
באותו ערב מחכה אישה די מבוגרת בביתה לבנה מחמוד שהיה צריך
לבוא לבקר, מחכה ובוכה.